עולם התורה, עולם האמת

חטא עבודה זרה הוא לא רק לעבוד את הבעל או להשתחוות לפסל. מהותו היא ייחוס מעמד מועדף למוחשי על פני הרוחני והאידיאי. להתייחס לפסל ולאלילים כאל אמיתיים יותר מה', משום שאותם אפשר לראות ולמשש, ואילו ה' הוא "רק" משהו מופשט ובלתי נתפס. התורה נלחמת מלחמת חורמה בעבודה זרה, כדי לחנך את האדם להשתחרר מהשעבוד למוחשי, ולהתרגל לזהות את המציאות האמיתית עם זו האידיאית. דבר הוא אמיתי יותר ככל שהוא מופשט יותר, לא ככל שהוא גשמי יותר. הכופרים טוענים שאמונתם של המאמינים היא ילדותית; למעשה גישתם הם, לפיה רק מה שאפשר לראות ולמשש הוא אמיתי, אינה ילדותית – היא תינוקית.
רבים מחפשים את העבודה זרה של ימינו אצל מנשקי קמעות ומשתטחי קברים למיניהם. אבל אלה שנכשלים בכך באופן חמור יותר הם המטריאליסטים הרציונליסטים דווקא, אלה שמבחינתם החומר וחוקי הטבע הם המציאות האמיתית, וכל מה שאינו ניתן לכימות ומדידה הוא "דמיונות" בלבד. ממש "אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ" – החומר הדומם הוא המקור שממנו במקרה התפתחנו והוא המנהל את חיינו (מישהו אמר "קיצור תולדות האנושות" ולא קיבל?).
וטעותם של עובדי הע"ז הללו היא בכך שאינם מבינים, שכל העולם המוחשי נתפס על ידינו באמצעות התודעה, ואם כן התודעה היא הבסיס למציאות ולא החומר; למעשה אין שום ראיה לכך שקיים חומר כלשהו מחוץ לתודעה. במקום להבין זאת הם מנתקים את ה"פסל" של העולם הזה ממקורו ורואים בו ישות עצמאית, ובכך הופכים אותו לאלוה ודוחקים את רגליו של ה' כביכול. הם גם מתייחסים לחוקי הטבע כאל כוחות עצמאיים בלי לתת שום הסבר לקיומם; גם אותם הם מנתקים מרצון ה' המניע אותם. חומר שאין הוכחה לקיומו הפועל לפי חוקים שאין הסבר לקיומם – זהו האליל המודרני.
המלחמה בעבודה זרה בימינו צריכה לצאת נגד זיהוי האמיתי עם המוחשי, ולהדגיש ולחנך שהמציאות האמיתית היא האידיאית דווקא. לא העצים והאבנים, אלא הרעיונות.
מי שהגיע לתובנה הזו, מבין שהתורה איננה רק ספר. היא אינה רק מסורת. היא גם לא רק חוכמה. התורה היא עולם שלם בפני עצמו. עולם התורה.
לעולם התורה יש היסטוריה משלו וגיאוגרפיה משלו, חוקים משלו וערכים משלו, היגיון משלו וטבע משלו. תולדותיו מתוארות בתנ"ך ובמדרשי חז"ל. חוקיו מתוארים בספרות ההלכה. המטאפיזיקה שלו מתוארת בספרות המחשבה והסוד. הרפתקאותיהם של שוכניו ושל החוקרים אותו מתוארות בגמרא. והעולם הזה מזמין כל יהודי להיכנס אליו, להכיר אותו ולחיות בו. ודייריו ממשיכים לגלות בו סודות חדשים ללא הרף, לבנות בניינים וערים חדשות, לשכלל אותו ולעצב את דמותו.
עולם התורה אינו "העולם הזה". העולם הזה הוא אוסף גושי חומר וחלקיקים, המסיחים את הדעת מעולם התורה. לפעמים העולם הזה משיק לעולם התורה וחופף לו, ולפעמים הוא מתנתק ממנו. יש מקומות שונים וזמנים שונים. שאיפתו של בן עולם התורה היא לאחד בין העולמות, אבל עד שזה יקרה, הוא מקבל בשלווה את הדיכוטומיה ביניהם ואינו מוטרד ממנה. הוא לומד לחיות בשניהם בו זמנית. עולם התורה נברא בששה ימים, יש בו רקיע המבדיל בין מים למים, והלבנה שבו התמעטה לאחר שקטרגה על השמש. בעולם התורה עשיית רצון ה' גורמת לירידת גשמים, ועבירות על רצונו גורמות למגיפות ובצורת. בעולם בו אנו חיים, הדברים לא תמיד נראים כך; לא מפני שהם אינם אמיתיים, אלא מפני שהמציאות החומרית אינה אמיתית. העולם נפל והתרחק מהאידיאל שלו, וכך גם האדם והאנושות. תפקידנו היא לנסות לחבר אותם בחזרה.
ובפראפראזה על דבריו של צ'סטרטון אפשר לומר: עולם התורה אינו עומד למשפטו של העולם הזה; העולם הזה הוא שעומד למשפטו של עולם התורה.
(בהעלותך תשעה)