הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)יש אנשים שיוצאים נגד אידיאולוגיות. לטענתם, כאשר אנשים משוכנעים שהם צודקים, אין מקום לפריחה, לאהבה, לתובנות חדשות, רק להתבצרות בעמדות ולמלחמה נגד כל מי שחושב אחרת. כי אם אנחנו צודקים, אז מי שחולק עלינו הוא טועה ומזיק במקרה הטוב, ורשע במקרה הרע, וחייבים להוכיח אותו או להילחם בו – וכך פורצות מלחמות מתוך אמונות ואידיאולוגיות שבטוחות מדי בצדקתן.
הגישה הזו מבטאת את האווירה שנוצרה בעקבות מלחמת העולם השנייה, לפיה מה שהוביל למלחמה, לשואה, לעליית המשטרים הקומוניסטיים ולשאר הזוועות הוא האידיאולוגיות. עמים ומפלגות היו בטוחים שהם צודקים, ויצאו למלחמה בשם כך. על רקע זה צמח הפוסטמודרניזם, שהחליט שאם האמונה באמת ובצדק מובילה למלחמות – הרי שמוטב לחנך את כולם שאין אמת מוחלטת ואף אחד לא צודק יותר מהשני, ואז כולם יחיו בשלום זה עם זה.
אלא שהגישה הזו מטעה ומזיקה לא פחות. נכון אמנם שטוב לאחוז במידת הענווה ולא להיות משוכנע שכל האמת והצדק הם רק ברשותנו. אבל האם באמת אותם פוסטמודרניים לא משוכנעים שהם צודקים לגבי שום דבר? האם הם שוקלים ברצינות את האפשרות שאולי דברים כמו אלימות, גזענות, שוביניזם, כיבוש, עבדות וקנאות דתית הם טובים? ברור שלא – הם שוללים אותם בצורה חד משמעית ומשוכנעים בבירור שהם רעים ומזיקים. אז אם כך, הרי שגם אנשים אלה משוכנעים בהחלט שהם צודקים, לא פחות מהאנשים שהם מבקרים. כלומר, כאשר הם יוצאים נגד שכנוע אידיאולוגי, הם מתכוונים רק לאידיאולוגיות שונות משל עצמן. אבל גם להם יש ערכים ועקרונות, בהם הם מאמינים ללא עוררין. אחרת, מי אמר בכלל שיש בעיה עם מלחמות או אלימות?
אנשים כאלה אוהבים להציג את עצמם כספקנים, פתוחים ומתלבטים, ואת יריביהם כנוקשים, סגורים וצרי אופקים. אבל באמת אין שום הבדל ביניהם. כאשר מדובר בנושאים הבוערים להם, גם גדולי הפוסטמודרניים הופכים לגדולי הקנאים הנחרצים, ואינם מוכנים לשום ספק, ויתור או היסוס. אלה שדורשים מהיהדות להתפשר, להתגמש ולהתאים את עצמה לאחרים – האם הם באים בדרישות דומות לדמוקרטיה, או לזכויות האדם? לעולם לא. מבחינתם בדברים אלה אין מקום לכל ויתור. לא חוכמה לדרוש גמישות רק מהצד השני.
(בהר בחוקותי תשפ)
