ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)כ-7,000 שמות 'ברשימה השחורה' של פסולי חיתון המוחזקת בידי הרבנות הראשית לישראל, מהם כמה מאות ממזרים. אלה יכולים להינשא רק לממזרים כמותם ו/או לגר/גיורת. יש מי שקורא לרבנות ולמחוקקים להעז ולהציע פתרונות שלא יטילו כתם על מי שנולד בעל כורחו למציאות המיוחדת הזו
מעצרו, בשעות הבוקר המוקדמות, של הרב הקונסרבטיבי דב חיון משום שהשיא זוגות מחוץ למסגרת הרבנות, בפרט, כלה שהייתה ספק ממזרה באותה העת- לשון תגובת בתי הדין הרבניים (לבסוף התברר שאינה ממזרה), עורר שוב את שאלת הממזרות, זו שסברו שהשתיקה הייתה יפה לה. האמת, זו איננה שאלה. הדבר ניצב, חי וקיים בעולם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט. רשימת פסולי החיתון של בתי הדין הרבניים, המכונה גם "הרשימה השחורה" חסויה ומונה כ-7,000 שמות, רובם פסולי חיתון כתוצאה מגיור זה או אחר, וכן כמה מאות ממזרים שאינם יכולים להינשא ליהודים שאינם ממזרים ודאיים, או לגיור/ת. ממזר הוא מי שנולד לעריות הכתובות בתורה (לא כולל בן הנידה)- מי שנולד לאישה שבאותה עת הייתה רשומה כאשתו של גבר אחד והרתה לגבר אחר, מי שנולד כתוצאה מגילוי עריות במשפחה ומי שקיבל את התואר המפוקפק בירושה- "לֹא-יָבֹא מַמְזֵר, בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'" (דברים כ"ג, ג'), שיעבור גם לצאצאי צאצאיו לנצח נצחים.
נורית יעקבס-ינון, בת לציונות הדתית, יוצרת סרטים ובמאית וידאו ארט אצרה תערוכה וערכה ספר, עם אמילי ד' בילסקי, בשם "ממזרים: סימון ומחיקה", הבוחן את סוגיית הממזרות, מתארת: "הנושא הזה הוא אולי הטאבו הכי עמוק שיש לנו בחברה היהודית. בממזרות אנחנו מסמנים אות קין על ילד שלא חטא ולא יכול לכפר על זה לעולם ושהממזרות שלו עוברת מדור לדור, לכל צאצאיו, ודוחקים אותו ואת זרעו מהעם היהודי. הוא לא מתחתן איתנו. ממש הוציאו אותו מהד.נ.א של העם היהודי. עושים מעשה של סימון ומחיקה. ממזר יכול להתחתן רק עם גיורת או ממזרת. וילדיו ימשיכו להיות ממזרים. איתנו- היהודים ה"שווים יותר", "הטהורים"- הוא לא יכול להתחתן".
"ממזר זה הטאבו הכי עמוק שעדיין קיים בחברה. כמעט אף אחד לא רוצה לגדל ילד מישהו שיש לו אות קין של ממזרות. זה כתם חברתי ותרבותי מאוד חזק"
סביב נושא הממזרים בימינו עולות מספר סוגיות. ראשית, "הרשימה השחורה"- לכאורה מדובר בכמה מאות בודדים של ממזרים. בפועל- מספרם, או מספר ה'ספק ממזרים' אמור להיות גבוה בהרבה. הרשימות של היום אינן מתעדות את הממזרים מקום העם היהודי. תוסיפו לכך את הפוגרומים הרבים שעמנו עבר, אונס והשחתת רכוש, הגלויות והנדודים- מי יכול לשים את ידו על ליבו ולהכריז כי במאת האחוזים- איננו ממזר?
"מדינת ישראל, כריבון מדיני, מנהלת באמצעות הרבנות, בתי הדין הרבניים, רשימות שחורות של פסולי חיתון. הרשימות האלה קובעות בעצם מי בפנים ומי בחוץ- מי רשאי להתחתן ועם מי", אומרת נורית ומסבירה שפעם היה הרבה יותר פשוט להיות ממזר: "בעבר, היו פנקסי קהילה, בהם היו גם רשימות מהסוג הזה בחלק מהמקומות. אבל, הרשימות הללו כמעט ולא היו נהוגות, ואם הייתה רשימה- או שהפריץ מת, או שהייתה שריפה, וכו', והיא אבדה. בקום המדינה, מה שהחל כרשימות קהילתיות הפך לרשימות של רגולציה של המדינה, רשימות חיות. ההבדל הגדול הוא שהרשימות שהיו בכל מיני קהילות היו רשימות לוקאליות ולא מחוברות למידע, לענן, למחשב של משרד הפנים ולמדינה. במקרה הכי גרוע- ממזר היה עובר למקום אחר ואז הרמב"ם והתלמוד אומרים- 'ממזר שנטמע- נטמע'. היום, עם החיבור של דת-מדינה, עם השינוי הטכנולוגי והגיבוי של הרשימה השחורה בענן- אי אפשר להימלט ממנה, וגם שינוי אורח החיים גרם לזה שאין אפשרות היום שממזר ייטמע, אין היום אפשרות שלרשימות האלה יהיה איזה שהוא קץ".
לחיות בשקר
סוגיה מורכבת אחרת מתרחשת כשבני הזוג, לאחר שהאישה הרתה לאחר, מחליטים להתגרש. חז"ל הבינו שמעבר לרצון לשמור על מסגרת משפחתית מסוימת ולהימנע מנאיפה, יש מקום לחשוב על הילד שייוולד עם אות קין על לא עוול בכפו, ולדאוג לו למשפחה ומזונות, ולכן קבעו שאם אישה נשואה הרתה וילדה- לא משנה מה קרה בדרך, וגם אם הילד שונה לחלוטין מהבעל- הוא אביו. הלכה זו נקראת "רוב בעילות אחר הבעל", כלומר, רוב הבעילות, סטטיסטית, כנראה מהבעל, ולכן הילד הזה אינו ממזר, ותהיה לו משפחה וירושה ככל הילדים. מדינת ישראל, מאותו מקום טוב ודואג- אימצה בחוק האזרחי את ההלכה של "רוב בעילות אחר הבעל" וקבעה בחוק שעד 300 יום, 10 חודשים מיום קבלת הגט או מפטירת הבעל- הילד יירשם כבן של הגרוש או המנוח, גם ללא הסכמתו, וגם אם ידוע לכל הנוגעים בדבר שהוא אינו אביו. בדרך זו מצילים אותו מממזרות. מאותה סיבה, המדינה אף מונעת מהאב הביולוגי לבצע בדיקת אבהות גנטית לילד. אבל- המציאות השתנתה. זוגות לעתים בוחרים להיפרד, וכאן מתחילה הבעיה- הילד נרשם על שם מי שאינו אביו האמתי. האב הביולוגי, שלעתים מממש את הזוגיות עם האם ורוצה לגדל את בנו- חף מזכויות וחובות כלפיו, והגרוש- "מקבל" ילד שאינו שלו. והרי לכם עוד ממזרים שלא מופיעים ברשימות. וכמובן- הבעיה מסתבכת אצל עגונות ומסורבות גט.
"בפועל- כשבני זוג רוצים להתגרש זה לוקח זמן- ובעצם האישה מגיעה לסיטואציה שאם היא יולדת הילד נרשם כבן של הגרוש. כמובן שהגרוש, הפוך מכוונת חז"ל, לא יכיר בו כבנו ולא ייתן לו מזונות, לא ירושה ולא משפחה, ובצדק מבחינתו, כי הוא באמת לא הבן שלו", מסבירה יעקובס-ינון. "משפחות הממזרים נאלצות לחיות בהסתרה ובשקר. האב הביולוגי של הממזר, שבמקרים רבים מנוע מלהיות בקשר פשוט ובריא עם בנו, לקחת אותו לבדיקות רפואיות, להוציא לו דרכון וכדומה, וגם הגרוש עצמו, שהמדינה רושמת כאביו של הממזר אף שכלל אינו אביו, עלול להידרש, שלא בצדק, לשלם מזונות לילד שאינו בנו ולשאת את שמו בתעודת הזהות שלו. יתרה מכך, כלל מסורבות הגט והעגונות משלמות מחיר כבד של החמצת שנות הפוריות שלהן, ובלבד שלא ילדו ממזרים לפני קבלת הגט".
"צריך להגיד- אין דבר כזה ממזרים היום, כמו שאין 'בן סורר ומורה', ואין 'פרה אדומה', ואנחנו לא סוקלים מחללי שבת, ובעצם כולנו ספק ממזרים. צריך להפסיק לרשום ולחפש ממזרים"
לנורית יש ביקורת נוקבת על "מוסד" הממזרות והשלכותיו: "אם נולדים לגבר ילדים שאינם מאשתו- הם לא יהיו ממזרים. אם האישה תלד ילדים שאינם מבעלה- הרי שהם ממזרים. יש פה שליטה בפוריות ובמיניות רק של הנשים. "והיה מחנך טהור" רק על האישה. הסברה היא שהרבנות, בתי הדין עושים הכל כדי שלא יהיו ממזרים ועושים הכל כדי להתיר אותם. המציאות בשטח מראה אחרת. הרשימות השחורות שינו את תפקידן המסורתי. אלו דברים שמעולם לא היו בקהילה יהודית. אם אישה יולדת בתוך ה-300 יום מאז שהיא קיבלה את הגט, שלא לומר לפני שהיא קיבלה גט, המחשב לא ייתן לה לרשום כאב הילד גבר שאינו רשום במשרד הפנים כבעלה. ישלחו אותה ממשרד הפנים לבית הדין, שיגיד שהילד ממזר ויכניס אותו לרשימה. בסיטואציה שבה נוצר חיבור בין הדת למדינה, עם הטכנולוגיה ועם בתי הדין כפי שהם מתנהלים כיום- המגמה התהפכה באיזה שהוא מקום. במקום מגמה שלא יהיו ממזרים- כאילו מחפשים את הממזרים היום. הרבנים לא רוצים ממזרים כביכול, אבל זה הפוך על הפוך. יש פה בעצם את התמצית של מנגנון הכוח והשליטה של הפקדת המעמד האישי אזרחי בידי בתי הדין הדתיים", היא אומרת.
איזה תחושות מתארים ממזרים שפגשת בהם?
"ממזר זה הטאבו הכי עמוק שעדיין קיים בחברה. גם אנשים חילונים- כמעט אף אחד לא רוצה לגדל ילד מישהו שיש לו אות קין של ממזרות. זו חוויה מאוד קשה. זה כתם חברתי ותרבותי מאוד חזק. כל מי שקשור לזה ומי שנפגע מזה מתאר תחושות מאוד מאוד קשות. מעטים האנשים שקשורים לזה שזה 'קטן עליהם'", היא משיבה.
יש המאמינים שהממזרות אינה רלוונטית. פסה מן העולם, בו יש אמצעי מניעה, הפסקות הריון יזומות, בירוקרטיות אינסופיות, בפרט בתהליכי גירושין, ונאיפות שחשש הממזרות לא ימנע מהן להתקיים. בסיטואציה החברתית של ימינו לא רבים יישארו בזוגיות לאחר הריון מנאיפה, וכמובן, מסורבות הגט שחוששות להמשיך את חייהן מפני ממזרות מבלי שחטאו לאישם.
האם לרבנים יש אומץ להביט בעייני הסוגיה ולנסות לפסוק היתרים פורצי דרך?
"ממזרות זה עדיין הטאבו הכי עמוק שאף אחד לא רוצה חלילה לקחת על כתפיו", אומרת יעקבס-ינון. "יש המון דברים שאפשר לעשות גם בהיבט האזרחי וגם בהיבט הדתי. בהיבט האזרחי, למשל, אפשר להפריד בין הרישומים במשרד הפנים ובבתי הדין- במשרד הפנים הילד יירשם תחת אביו הביולוגי, ובית הדין ינהג ב"רוב בעילות אחר הבעל" וירשום את הילד תחת הגרוש של אמו כדי להימנע מממזרות. במובן הדתי הפתרון הרדיקלי ביותר הוא להגיד- אין דבר כזה ממזרים היום, כמו שאין 'בן סורר ומורה', ואין 'פרה אדומה', ואנחנו לא סוקלים מחללי שבת, ובעצם כולנו ספק ממזרים- אז אנחנו מפסיקים באופן פרקטי, כמו שקרה בהרבה דברים הלכתיים אחרים, לרשום ולחפש ממזרים, מפסיקים להכניס אותם לרשימות שחורות. זה חזון רחוק, אבל הוא צריך להישמע ברמה המהותית וברמה היהודית המוסרית, מתוך תפיסה של המורכבות שיש פה. סוגיית הממזרות מאוד סמויה מן העין. היא לא מטופלת בשיח הציבורי מספיק. יש פה אנשים אמתיים שחיים בינינו, שסובלים בארון, צריך להישיר מבט לסוגיה הזו ולהעז להציע פתרונות".
