ד"ר משה הלינגר
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, בית מורשה בירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה
המורשת הרביעית ממנה יונקת הדמוקרטיה הליברלית המערבית, אינה מורשת פוליטית אלא דתית. זוהי המורשת היהודית והנוצרית (בארה"ב מגדירים אותה כמורשת העברית-נוצרית).
הדמוקרטיה הליברלית התפתחה בחברות מערביות נוצריות, במיוחד פרוטסטנטיות. עבור הנוצרים, ל"ברית הישנה", קרי התנ"ך העברי, יש משקל חשוב כחלק יסודי במורשת הנוצרית. הכנסייה הקתולית תמיד פירשה מחדש את הכתוב בתנ"ך בדרך שתתאים לאמונה הקתולית. המהפכה הפרוטסטנטית במאה ה-16, חיזקה עוד יותר את המשקל של הברית הישנה, הרבה מעבר למה שהיה מקובל בעולם הקתולי. ולכן אין זה מפתיע שהוגים פרוטסטנטים אשר חתרו לפתח יסודות ליברליים של הגנה על חירויות הפרט מפני עריצות השלטון, באופן טבעי פנו לתנ"ך בבואם לבסס את תפיסותיהם הליברליות.
היסוד המרכזי שנלקח מהתנ"ך בין במישרין ובין בגלגולים של הרעיון דרך הברית החדשה הנוצרית, הוא בריאת האדם בצלם האל, כמתואר בספר בראשית, סוף פרק א'. ומאחר שמדובר באדם הראשון, אב הטיפוס לכל המין האנושי, המשמעות היא שלכל אדם, בלא קשר לדתו, מינו, גזעו, עמו וכו', יש ערך עמוק, פנימי. תפיסה אינדיבידואלית- כלל אנושית (אוניברסאלית) זו הועצמה במחשבה הנוצרית, אך שורשיה הם מקראיים. מכאן הסיקו הוגים שונים את ההגנה על "זכויות טבעיות" שיש לכל אדם. זכויות אלה קודמות למדינה, ואסור למדינה לפגוע בהן ללא הצדקה ראויה. כאן מצוי היסוד העיקרי של המחשבה הליברלית כפי שפיתח למשל, ג'ון לוק בכתביו מהמחצית השנייה של המאה ה-17. ההגנה על זכויות האדם, בין אם בנוסח של תפיסת "זכויות טבעיות", ובין אם בדרכים אחרות, הפכה ל"קודש הקדשים" של העולם הליברלי בן ימינו.
תפיסה זו הולכת ומחלחלת במינון כזה או אחר, לחברות לא מערביות, כגון חברות במזרח הרחוק (יפן, הודו, דרום קוריאה ועוד).לחברות אלו אין כל שורשים מקראיים ומעולם לא פותחה אצלם תפיסה מקבילה. אולם ההשפעה המערבית הליברלית גורמת לכך שגם אצלם תפיסת זכויות האדם, הולכת וקונה שביתה. מבחינה זו ניתן לומר שמעולם לא השפיע התנ"ך יותר מאשר בימינו, וזאת דווקא דרך סוכן המשנה המערבי ליברלי.
יש שיראו בהשפעה זו חלק מהתהליך המשיחי. הרמב"ם בהלכות מלכים, פרק יא, הלכה ד, קובע שהנצרות והאיסלאם נועדו להישיר דרך למלך המשיח בחברות אליליות. בימינו ניתן לומר דברים דומים על ערך האדם, כפי שפותח לראשונה בתנ"ך. גם אם רבים במערב (בעיקר באירופה המערבית, הרבה פחות בארה"ב היותר דתית), אינם מדברים עוד על זכויות האדם שנברא בצלם האל, אלא על זכויות האדם, עדיין צריך לזכור מהיכן הרעיון הגיע.
יסוד בולט נוסף שהגיע למערב הליברלי דרך המסורת היהודית הוא חשיבות מניעת עריצות והגבלת השלטון. בספר דברים, פרק יז, מתוארים המוסדות הציבוריים הבאים: מלך, כהן, שופט, נביא. בעצם התורה מראה לנו שאסור שהכוח הפוליטי יהיה מרוכז בידי גורם חזק אחד וכי יש צורך לקיים מוסדות שונים המאזנים זה את זה. זו תפיסה הדומה לגישה שפותחה גם בספרטה, במשנה של אריסטו וברפובליקה הרומאית. לסוגיה זו נידרש בהרחבה אי"ה בעתיד. אולם בשלב זה, מספיק שנציין כי תפיסה זו, הייתה בסיס למאבק שאפיין את ימי הביניים המאוחרים בין רשות הקודש הכנסייתית לבין רשות החול של המלך, או הקיסר. מאבק קתולי זה, השפיע לימים על התפתחות רעיון הפרדת הרשויות. כפי שציינו, יש השפעות נוצריות עמוקות על הדמוקרטיה הליברלית, וזו אחת ההשפעות הבולטות. אולם גם כאן, השורש מצוי כבר ביהדות.
מעבר לכך, בזמן שמיעוטים פרוטסטנטיים נרדפו על ידי רוב קתולי במאות השש-עשרה והשבע-עשרה, בעקבות הרפורמציה, פנו הוגים שונים לא אחת לתפיסת הגבלת השלטון המקראית המנוגדת לעריצות, כבסיס למאבקם בעריצות השלטון. למעשה, יסוד היסודות של התפתחות הליברליזם, הוא מה שהגדירה ההוגה בת זמננו, ג'ודית שקלאר כ"ליברליזם של פחד", כלומר החשש מעריצות דתית מדכאת ורודפת. העולם הליברלי בכלל ובארה"ב בפרט (צריך לזכור שלפרוטסטנטים הפוריטנים אשר נרדפו באירופה,היה משקל מכריע בקרב האבות המייסדים של ארה"ב), לא שכח את המאבק הזה כנגד עריצות ופנה לתנ"ך כאל תנא דמסייע בביסוס תפיסות הנאבקות בעריצות. כך למשל, יציאת מצרים נתפסה כאירוע בעל מסר כלל אנושי של מאבק בעריצות משעבדת. נביאי ישראל שלחמו בעריצות המלכים, דוגמת אליהו ואלישע, נתפסו כדגם להתייחסות ברצון להקים שיטת משטר שיוצרת "איזונים ובלמים" בין רשויות שונות, כדי למנוע עריצות. בהקשר הישראלי, מוסדות כגון הכנסת על ועדותיה, בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, העיתונות ודעת הקהל-כל אלו הם ביטוי לתפיסה שמושפעת במידה רבה מהתנ"ך בדבר הצורך במניעת עריצות.
ההתעלמות ממה שתואר כאן, לה שותפים רבנים מזה, ואינטלקטואלים חילונים מזה, נובעת כמובן מבורות (המאפיינת לא אחת גם מרצים למדעי המדינה). אולם היא גם ביטוי לראייה גיטואיסטית מסתגרת וצרה אצל חלק מהמחנה הדתי (חרדי ודתי לאומי כאחד) ובמיוחד רבניו ומחנכיו, כמו גם מזלזול במקורות היהודיים, והתבטלות חסרת ביטחון עצמי בפני התרבות המערבית, בקרב חלק מהאליטות החילוניות. לבורות זו יש משקל רב בפיתוח תפיסות שטחיות ושגויות, המדגישות לא אחת את הקונפליקט המובנה שבין יהדות על פי ההלכה לבין הדמוקרטיה הליברלית המערבית.
(תצווה תשעב)