הוי מקדים בשלום כל אדם

בשבת קודש אנו קוראים את הפרק הרביעי מפרקי אבות. בפרק זה, כמו בשאר פרקי מסכת המדות המופלאה, תיאורים מפורטים של הנהגות מוסריות ודתיות ראויות, מהן ניתן ללמוד על עולמנו אנו.
ר' מתיא בן חרש, התנא החשוב, מלמדנו כאן דרך מוסר חיונית (אבות ד, טו): "הוי מקדים בשלום כל אדם". בהשראת הדרכה זו כתב ר' ישעיה הלוי הורוויץ לבניו הנחיה מוסרית ואנושית מפעימה (שני לוחות הברית, שער האותיות, אות ב, פסקה יז):
"בניי יצ"ו, בואו וראו כמה גדול כח השלום, שאפילו לשונאים אמר הקדוש ברוך הוא פתחו להם בשלום, כמו שכתוב (דברים כ, י) 'כי תקרב אל עיר' וגו'. ואפילו בזמן הזה, אמרו רבותינו ז"ל (גיטין סא א) שואלין בשלום העובדי כוכבים משום דרכי שלום. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק (ברכות יז, א). ואמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ד מט"ו) הוי מקדים בשלום כל אדם […] אפילו אם אתה רואה שלבו עליך הוי מקדימו לשלום, שאם אתה עושה כן תגרום לך שיאהבך, ולא עוד אלא אפילו שאינו נכנע להשלים עמך, הקדוש ברוך הוא מוסרו ומכניעו תחתיך, כענין שנאמר (דברים כ, יב – יג) 'ואם לא תשלים וגו' ונתנה ה' א-להיך בידך' וגו' […] ".
עוד ברוח זו, ובהעמקה יתרה, יש בידינו מפרי עטו של אחד מגדולי וגאוני ישראל בדורות האחרונות, ר' יהודה אסאד. הרב אסאד, מחבר השו"ת הנודע "יהודה יעלה" (נודע גם כתשובות מהרי"א), תלמיד ר' מרדכי בנעט וחברו של הרב משה סופר, החתם סופר. הרב אסאד נחשב אחד ממנהיגי האורתודוקסיה ההונגרית, בן הדור המייסד של תנועה חשובה זו, אך עם זאת נודע דווקא בזכות כמה פסיקות והנחיות מפתיעות במתינותן, על רקע ההחמרה והבדלנות שאפיינה את האורתודוקסיה. כך בתשובה תקדימית הורה (יורה דעה סימן נ) שאין להתייחס למחללי שבת בימינו כמומרים, בגלל שלא נדונו בפני בית דין, וממילא לא יצא עליהם דין של מחללי שבת. כלומר, גם אם אדם רואה את חברו מחלל שבת, ואף אם התרה בפניו והזהיר אותו מפני השלכות מעשיו, ואף אם עשה זאת יחד עם עד כשר נוסף, אין בדבר כדי להחיל על יהודי זה דין מחלל שבת. מיותר לציין עד כמה מדובר בפסיקה מקלה, על רקע התרבות תופעת חילולי השבת בקהילות היהודיות בימיו, המגלה מעורבות ציבורית וחברתית עמוקה, יחד עם אחריות גדולה לגורלו של העם היהודי.
מכל מקום, ר' יהודה אסאד שהתפרסם גם כצדיק גדול, חיבר ביאור קצר על פרקי אבות, שיש בו כדי להעיד על מעלת מחברו. על דברי ר' מתיא בן חרש הללו בהם פתחנו מעורר ר"י אסאד שאלה יפה, והיא – למי מיועדת ההנחיה המוסרית הזו. הרמב"ם בהלכות דעות (ה, ז) כתב:
"תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח, ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו […]".
מכאן שהבין שהנחייתו של ר' מתיא בן חרש נוגעת בעיקר לתלמיד חכמים, ולאו דווקא להמון העם. ראיה נוספת לשיטת הרמב"ם היא מימרת חז"ל בבבא קמא (ל, א): "אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין; רבא אמר: מילי דאבות; ואמרי לה: מילי דברכות." מכאן שמסכת אבות הוענקה לתלמידי חכמים שמבקשים לשאוף למדרגת חסידות גבוהה.
אולם, מקשה ר"י אסאד, מצאנו במשנה האחרונה של מסכת ברכות תקנה קדומה של חכמינו לפיה על כל אדם לשאול בשלום חברו, בשם ה':
" […] והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב) 'והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה' ', ואומר (שופטים ו) 'ה' עמך גבור החיל', ואומר (משלי כג) 'אל תבוז כי זקנה אמך', ואומר (תהלים קיט) 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', ר' נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לה' ".
הרי שמדובר בתקנה גורפת וכללית, ובהנחיה שאיננה מיועדת בלעדית לתלמידי חכמים. על כך משיב ר"י אסאד בחלוקה מפולפלת ואופיינית, שיש בה כדי ללמד על אישיותו ותפיסתו המוסרית של גאון זה:
"ויש לומר, כיון דטעם תקנת עזרא (שיש לשאול בשלום בשם ה') היה משות 'עת לעשות לה' ', ופירש רש"י משום כבוד הבריות, היינו כבוד הנשאל, אם כן התקנה היה דוקא לשאול בשלום ישראל חבירו בן ברית […] אבל על הנכרי לא תקנו משום כבוד הנשאלים […] וזה בא ר' מתיא בן חרד להוסיף על תקנת עזרא ואמר הוי מקדים בשלום כל אדם דייקא, אפילו לנכרים בשוק, וטעמא על כרחך משום כבוד השואל, וכמו שכתב הרמב"ם: 'כדי שתהא רוחן נוחה הימנו', והיינו כבוד השואל. ולכך דווקא בתלמידי חכמים […]".
הרב אסאד אף הקדיש תשובה ארוכה בספרו לסוגיית הקדמת השלום לכלא אדם (ראו שו"ת יהודה יעלה אורח חיים, סימן ט). העולה מדבריו שביחס לעמי הארצות, שחיים בתוך עולמם המצומצם, אין הקפדה שישאלו בשלומם של גויים, מאחר שהם אינם יצוגיים, ואך טבעי הוא שיחיו בתוך מסגרתם החברתית המצומצמת. לעומת זאת, תלמידי החכמים ומורי הדור, דווקא הם נדרשים להקדים שלום לכל אדם, מאחר שהם נבחנים תמיד, התנהגותם המוסרית היא מופת לרבים, וחיוני שהם יהיו נוחים לבריות. לפיכך הם נדרשים לחצות את חומות הלאומיות שלהם, ולהקדים שלום (ודוק, לא לענות, כי אם להקדים שלום) לכל אדם באשר הוא.
(קורח תשע)