ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)בזמן שמיליוני אנשים גודשים את נמלי התעופה בחודשי הקיץ ובחגים, יש מי שרק המחשבה על הטיסה, הכניסה לנמל התעופה ואפילו הזמנת כרטיס הטיסה- ממלאת אותו זיעה קרה, וזה במקרה הטוב. הגובה, הצפיפות במקום סגור, אסונות קודמים, היעדר השליטה- אל תשכחו להדק חגורות
בשבוע שעבר נשבר בנתב"ג שיא נוסף- שיא של 105 אלף נוסעים ביום, מספר שצפוי לגדול לאחר ראש השנה. בנמל התעופה יש התרגשות מיוחדת. אפילו התור מרגיש נסבל בדרך לדיוטי. אבל, יש מי שרק המחשבה על טיסה מעוררת בהם חרדה של ממש, ותהיו בטוחים שהם לא סייעו בשבירת שיא הנוסעים בנתב"ג, וכנראה לא יעלו את הממוצע גם בשנים הקרובות.
מיכאל דר, פסיכולוג קליני בכיר, מנהל השירות הפסיכולוגי של מחוז צפון שירותי בריאות כללית, מסביר על חרדת טיסה: "חרדת טיסה היא פחד לטוס, לרוב לא מתוך איום קונקרטי ממשי, אלא איזה שהוא פחד כללי שאין לו משהו במציאות. לדוגמא, כשאני עולה לטיסה- זה לא שאני יודע שהמטוס מקולקל והוא הולך להתרסק, או שאני הולך לטוס לתוך סערה מטורפת, אלא, אני עולה לטיסה רגילה שאין בה שום בעיות אובייקטיביות, ועולים בי פחדים לגבי שלמותי בטיסה, פחד ממוות הרבה פעמים, התרסקות או דברים אחרים שהם לא רציונאליים, לא מבוססים על פחד קונקרטי, אלא באים מתוך חרדה".
החרדה הזו, המתחילה ממחשבות לא נעימות לגבי האסונות "הצפויים" לנוסעי הטיסה, לאדם עצמו, לרוב תלווה בתופעות פיזיות- סחרחורות, דופק מהיר, הזעה, חולשה ואף נימול באזורים שונים, בדומה למצבי חרדה אחרים, כל אלו יכולים להתפתח לקראת הטיסה- אפילו בשלב הזמנת הכרטיסים, בסמוך אליה, ומגיעים לשיאם בטיסה עצמה. החרדה, ששכיחה יותר אצל מי שממעט לטוס, גורמת לסובלים ממנה להימנע מטיסות. ממש כמעגל שוטה.
עד כמה התופעה נפוצה?
"היא הרבה יותר נפוצה ממה שחושבים", משיב דר. "חלק גדול מהאנשים חווים תוך כדי טיסה רמה מסוימת של חוסר שקט, כי מטבע הדברים, זה מצב לא מוכר, לא טבעי, רחוק מהקרקע, השליטה לא אצל האדם אלא אצל הטייס, שהוא גם בן אדם לא מוכר. אם אדם נוהג ברכב שלו לפחות יש לו מעין אשליה שהשליטה בידיו, למרות שהסיכוי לעשות תאונת דרכים קטלנית גבוה בהרבה מהסיכוי שתקרה תאונת מטוס. ובכל זאת, כמעט כל האנשים נוהגים בכבישים המטורפים שלנו ולא חווים חרדה, לעומת הרבה אנשים שחווים חרדה בטיסה שבה השליטה לא בידיהם, מה שמאוד גורם להתגברות החרדה, זה שלא אני שולט בזה. חווית חוסר השליטה גם תורמת לחרדה.
"הרבה מאוד אנשים חווים את החרדה הזאת, ברמות משתנות. רוב האנשים מאזנים אותה עם ההנאה והריגוש לקראת החוויות שבטיסה, אבל אצל האנשים שיותר רגישים בנושא החרדתי- החוויה הזו יכולה לעורר תגובה הימנעותית והתרחקות מכל מה שקשור בטיסה".
"איך שהטייס הניע את המטוס ונסע על המסלול- נצמדתי לכיסא. תפסתי לאשתי את היד כל הטיסה, היא הייתה בטוחה שאני הולך לקבל התקף לב. היה לי שבוע מאוד גרוע כי כל הזמן חשבתי על הטיסה חזרה"
פתאום, בגיל 40 ,זה צץ
משה, בן 63, החל לפתח בגיל 40, לפתע, חרדה מטיסות. הוא מתאר: "אף פעם לא טסתי 'בכיף ובריקודים', אבל טסתי. בצבא, וגם אחרי כן. לא היה לי מצב שהרגשתי פחד ונהייתי בול עץ ולא יכולתי לזוז. פתאום, ביום מן הימים הרגשתי שאני לא מסוגל יותר לטוס והפסקתי לטוס".
יום אחד משה, שטס בעבר ללא בעיה ממשית, הזמין עם משפחתו חופשה בפריז. תוך כדי התכנונים, פתאום אמר למשפחתו- "אני לא מסוגל לטוס". הוא מתאר מעין תחושה נפשית שהחלה, פחד מהטיסה, מהגבהים, מחוסר שליטה, רק מהמחשבה שהוא צריך לטוס. המשפחה נסעה בלעדיו. אחרי כמה שנים החליט ללכת לטיפול, שם המליצו לו לטוס בטיסה קצרה, לאילת, מנתב"ג, שם המטוסים גדולים כך שיציבות המטוס גבוהה יותר. "בדיוק היה כנס באילת. נרשמנו, הזמנו טיסה, נסענו לשדה התעופה וחיכינו למטוס. הייתי רגוע, כנראה בעקבות הטיפול. נכנסנו למטוס, הכל טוב ויפה. התיישבנו, ואיך שהטייס התחיל להניע את המטוס ולנסוע על המסלול- נצמדתי לכיסא, וחבל על הזמן. תפסתי לאשתי את היד כל הטיסה, היא הייתה בטוחה שאני הולך לקבל התקף לב. זו הייתה תחושה ממש גרועה. נחתנו באילת, והיה לי שבוע מאוד גרוע כי כל הזמן חשבתי על הטיסה חזרה. רציתי לחזור באוטובוס אבל אשתי לא הסכימה, היא רצתה שאתמודד עם הפחד. עליתי בכח לטיסה וחזרנו חזרה, וזהו, מאז אני מקורקע. אני כל הזמן במחשבות אם ללכת לטיפול או לא. בינתיים לא אזרתי את האומץ. ייעצו לי לקחת כדור ולטוס, אבל איך אני ארגיש כשאני יודע בכל החופשה שאני צריך לחזור לארץ בטיסה? הראש שלי יהיה פנוי לבילוי או שהראש שלי יהיה בטיסה הבאה?", משה שואל.
טיסת השוקולד- גרסת החרדה
אלירז אקדמאי, בת 42, גילתה את החרדה העמוקה שלה מטיסות- תוך כדי טיסה, לפני 7 שנים. היא מספרת: "טסתי כמה פעמים בחיים שלי, ואז הייתה הפוגה. עשיתי תאונה עם הרכב, התהפכתי לוואדי, ובעקבות זה החשש הזה התגבר. טסתי עם העבודה לאילת, ולא ידעתי שאני ככה מפחדת. בטיסה עצמה, ישבנו במטוס, הדלתות נסגרו לפני ההמראה- וצרחתי כל הדרך לאילת. הרגשתי שאני מתה. היה לי לחץ. הראש שלי אמר שבטוח אנחנו מתרסקים. גם היום אני אומרת שאם אני אעלה למטוס- ברור שהוא יתרסק. התחלתי להזיע מההיסטריה, בכיתי בכי היסטרי עם השתנקויות, כמו ילדה. רעדתי ממש, הייתי לבנה, וכבר לא היה לי נעים מהאנשים במטוס. באיזה שהוא שלב הורדנו את התריס כדי לא לראות את הגובה ולקראת הנחיתה הדיילות ביקשו להרים את התריס, והתחלתי לצעוק, ממש בושות. הרגשתי רע, באפיסת כוחות. לא יכולתי לקום מהכסא, הרימו אותי על כיסא גלגלים ולא הייתי מוכנה בשום אופן לחזור בטיסה".
מאילת- היא כבר חזרה באוטובוס. "לא ידעתי שאני אגיב ככה. הייתה חברה שאמרה שהיא מפחדת לבוא בטיסה ולא הבנתי מה הבעיה שלה, 'זה כזה כיף', חשבתי. בכלל לא ידעתי מה יהיה לי".
אלירז החליטה שהיא לא עולה יותר לטיסות. בשלב מסוים החרדה החריפה כך שמספיק שהייתה מספרת מה קרה בטיסה ההיא לאילת- והייתה נכנסת לאותו הלחץ. עד היום, כשהיא עוברת ליד שדה תעופה או רואה מטוס היא נכנסת ללחץ. כשהלכה לסוכנות נסיעות כדי להפתיע את בעלה ליום הולדתו עם חופשה בחו"ל- חזרה על עקביה, ממררת בבכי שהיא לא יכולה לעשות את זה, לאחר שתי דקות בלבד. היא רצתה להירשם לטיפול, אך התקשתה לעשות זאת, מתוך הפחד להתמודד עם חוויה הדומה לטיסה ולהרגיש את הפחד המשתק שנית. "לא הלכתי לטיפול. אני מאוד רוצה. הילדים שלי כבר גדולים ואני יכולה לטוס איתם לחו"ל, והם כל הזמן אומרים לי להתגבר, ויותר משתלם היום לטוס מאשר לנפוש בארץ, אבל אני מפחדת. אני יודעת שאני אמות בטיסה- אז למה לעשות את זה? עדיף לי לחיות", היא צוחקת.
"אנשים צוחקים עלי, אומרים לי שמטוס יותר בטוח מרכב, אבל באוטו השליטה אצלי. זה באמת מפריע לי אבל אני לא עושה עם זה כלום, כי אני לא רוצה להתמודד עם הפחד".
מיכאל, מה יכול לגרום לחרדת הטיסה להתפתח אצל אדם מסוים?
"אצל רוב האנשים, הגורם הבסיסי שמתחת לחרדת הטיסה הוא חרדת פרידה. כשאנחנו טסים אנחנו גם בעצם מתרחקים מהמקום הבטוח שלנו, מהאנשים הקרובים. זו חרדה שהרבה פעמים מתחילה מילדות, אולי המקור שלה הוא עוד ביציאה מהרחם, והיא מתפתחת כשהילד יוצא מהבית בשלבים השונים. בטיסה יש התרחקות, ועוד כזו שהאדם פחות רגיל אליה, הוא לא עושה את זה באופן יומיומי, והוא ממש יוצא מהמקום הבטוח שלו למקום אחר, שלרוב הוא גם לא נודע. המצב הזה משחזר באופן לא מודע תחושות קודמות ראשוניות שיכולות להתפתח ולהופיע כחרדת טיסה".
כולנו עזבנו את רחם אימנו, אך חלקנו בכל זאת מתרגשים ונהנים מהטיסה. דר מסביר שיש הבדלים בין אנשים ברגישות לחרדה, ובכלל, יש אנשים שחווים יותר או פחות חרדות בחיים. זה קשור גם- איך לא- להורים, ולאופן שבו הם חוו את ההתרחקות של הילד ולתחושות שהם הטמיעו לו במעברים הללו. "אנשים שרגישים יותר לחרדה הזו של הפרידה וההתרחקות חווים גם את הטיסה כמצב שמעורר חרדה, לעומת אחרים שפחות שודרה להם חרדה בהתרחקויות האלה, ולכן הם לא חווים את אותה חרדה".
אפשר גם לטפל
דר מתאר כי בחרדת טיסה אפשר לטפל במספר אופנים. הרבה אנשים בוחרים לקחת בטיסה כדורים נגד חרדה או כדורי שינה, רמת החרדה יורדת והטיסה מתאפשרת. הטיפול השכיח הפסיכולוגי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, מאפשר לאדם לחוות ולדמיין את חווית הטיסה, או את החוויה לקראת הטיסה בטיפול, תוך כדי כך שהוא לומד לעשות תהליכים של הרגעה עצמית על אותה חרדה. "הוא בעצם מתאמן, בתוך הטיפול, על חשיפה מדומיינת למצב הטיסה, ובונים לו את היכולת לווסת את החרדה הזאת, להרגיע אותה. הוא לומד לשלוט בחרדה או במחשבות שמתעוררות ומייצרות את החרדה לקראת הטיסה ותוך כדי הטיסה. זה טיפול מאוד אפקטיבי שמסייע להתמודדות עם חרדות טיסה", מסביר מיכאל ומוסיף כי ככל שאדם יותר נמנע מטיסות- החרדה הזו מתקבעת ומתחזקת. ברגע שהוא לא נמנע, אלא התמודד- טס- עבר את הטיסה' חווה אותה, ראה שהוא הגיע בסופו של דבר לארץ ושום דבר לא קרה- זה גורם מאוד משמעותי בהפחתת החרדה.
טיפול אחר, פסיכו- דינאמי, מנסה לבחון ולהתבונן בחרדות הפרידה אצל האדם, או התהליכים הלא מודעים המוקדמים יותר שמשפיעים על התעוררות החרדה, לפרש אותם ולנסות לפתור אותם מהבסיס. בסוף זה כנראה יהיה שווה את זה.
טיסה נעימה.
