הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימה הקודמת הזכרנו את התפיסה המתפתחת של א-לוהים במקרא, למן סיפורי בראשית ועד הכתובים. ועם זאת, נראה שיש עקרון אחד שנשמר לגביו לאורך כל הדרך. כמעט אין מקום שבו מספרים לנו על א-לוהים כשלעצמו או על סביבתו. כל הנאמר על א-לוהים זה בהקשר לפעולות שלו ביחס לבני האדם או ביחס לעולם.
זהו מפנה דרמטי. אם נתבונן בספרות יוון העתיקה נמצא שיש לה עניין רב בעיסוקיהם של האלים. בעולם המיתוס נמצא תיאורים רבים על זאוס שמשתעשע באולימפוס עם המוזות, על הקולות שמושמעים שם ועל האלים שנאבקים ביניהם. במרחב פוליתיאיסטי, אנו, בני האדם החיים בעולם הזה, משניים לכוחות הגדולים שבאמת מנהלים את העולם. המחשבה המיתית מתמקדת בעיקר במה שקורה שם, פחות במה שמתחולל בינינו.
מבחינה זו המקרא מבטא מהפכה במחשבה התיאולוגית. לא רק שבספרות המקראית א-לוהים הוא אחד ולא רבים, אלא שאין כמעט עיסוק בו כשלעצמו. זה מתחיל בכך שאין לנו תיאור של א-לוהים – איך הוא נראה או מה צורתו. מלבד מקורות נדירים, אין לנו תיאור על סביבתו או על ה"פמליה" שלו. אם אנחנו רוצים להכיר את א-לוהים, זה אך ורק בדרך אחת: אנו קוראים על הפעולות שלו בעולם הזה.
הדבר מתבטא כבר בפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ". חישבו על כך: האם זו הדרך לפתוח את הספר המקודש ביותר? הרי לא נאמר כאן דבר על א-לוהים כשלעצמו, מיהו או מהו. לא מסופר למה הוא החליט לברוא את העולם או מתי. המילה א-לוהים איננה אפילו המילה הפותחת את התורה; מקדים אותה הפועל 'ברא'.
מסתבר, שבתפיסה היהודית דמותו של א-לוהים איננה מעניינת כשלעצמה. מה שמעניין אותנו הם המעשים שלו. ועמוק מכך: גם הפעולות אינן מעניינות אותנו מצד הכוח והעוצמה המתבטאים בהן. ספר בראשית לא מצייר את א-לוהים כגיבור רב עוצמה, שמתאמץ באופן מיוחד כדי להחזיק את השמים או ליצור את המאורות. בסיפור הבריאה, א-לוהים בורא את התנינים הגדולים בדיוק באותו אופן שהוא בורא את החגבים. הוא בורא את השמש והירח בדיוק באותו האופן שבו הוא יוצר את הבהמות ואת האדם. א-לוהים אומר, והכל נהיה.
מה אנו למדים מכאן? שפעולותיו של א-לוהים לא נועדו ללמד על כוחו ועוצמתו במטרה להקטין את האדם. ההפך; פעולותיו נועדו ללמד על רצונו ביחס לעולם ועל הדאגה שלו לקיומנו, כדי להעצים אותנו. א-לוהים מוצג במקרא כישות עליונה שמעוניינת בקיומם של שמים וארץ, אור וחושך, חיות האדמה, השמים והים, ומעל הכל באדם. בשל כך נמצא לאורך פרק א' של ספר בראשית שא-לוהים מאד פעיל – הוא יוצר ואומר וקורא ומבדיל. א-לוהים מאד עסוק בעולם הזה ובקיומו. לא נשמע דבר על מלאכים או על כוחות ששותפים לו. מה שמתחולל בעולם שמעבר לעולמנו פשוט לא רלוונטי.
כאמור, תפיסה זו תעמוד ביסוד הספרות המקראית לכל אורכה – גם כאשר נוכחותו של א-לוהים בארץ תיתפס בצורה יותר גשמית וגם כאשר פחות. א-לוהים יורד אל הארץ לא כי משעמם לו אלא כדי להעניש חוטאים שמחריבים את העולם. א-לוהים מהלך אתנו לא כדי לשלוט עלינו אלא כדי להגן עלינו. א-לוהים ממשיך לפעול כדי לתקן את המציאות במקום בו אנו כשלנו. ולכן, כשמשה יבקש לדעת את הדבר הכמוס מכל – את א-לוהים עצמו, א-לוהים לא יגלה לו אלא את מידותיו, הן הדרכים שבהן הוא מנהיג את עולמו, כדי שאנו נלמד כיצד עלינו להתנהג.
אם א-לוהים מובן באמצעות פעולותיו, הרי שגם האדם, הברוא בצלם א-לוהים, אמור להיבחן בצורה זו. האדם לא נמדד על פי כוחו ועוצמתו, ואפילו לא על פי שכלו ואמונתו. כדי לממש את ייעודו ומעלתו על האדם לפעול, ליצור ולעשות, ורק על פי זה הוא נמדד. המעשים שאנו עושים עם סביבתנו ועם העולם כולו הם שמהווים מדד למעלתנו כברואים בצלם א-לוהים. ואמנם, לא הידיעה ולא העוצמה הן שעומדות ברקע בריאת האדם. כמו א-לוהים עצמו, האדם שנברא מצווה לפעול: לכבוש את הארץ (כיבוש במקור הוא מושג חיובי!) ולהנהיג את החיים בה.
אם א-לוהים נוכח בעולמנו כיום הרי שזוהי משמעותו. תפיסת הא-לוהים לא נועדה למקד את מחשבתנו בחיים שמחוץ לעולם הזה אלא להפך; כל מטרתה להצביע על המעורבות שלו בחיים בעולם הזה כדי לקרוא לנו להיות שותפים לה ולהמשיך אותה באותה דרך פעולה: בצדק, משפט ורחמים.
