הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)כאשר בלק שולח מלאכים לבלעם כדי לשכנעו בשנית, לבוא ולקלל את ישראל, מבקש בלעם לקבל את הסכמתו של הקב"ה. תשובתו של הקב"ה הייתה הפעם שונה, ובלעם קבל רשות ללכת עם האנשים וכך נאמר:
וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה
בלעם משנס מותניו ועם שחר יוצא לדרך רכוב על אתונו. אולם בהמשך הכתוב מתאר את כעסו של הקב"ה ובקורתו הנוקבת על בלעם שהחליט ללכת עם אנשי בלק וכך נאמר:
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ
מרבית הפרשנים התקשו ביחס לתגובתו של הקב"ה. בלעם טרם צאתו קבל את רשותו של הקב"ה לצאת יחד עם אותם אנשים והנה, לפתע, ההשגחה העליונה חזרה בה?! מה פשעו ומה חטאתו של בלעם שציית באופן מלא להקב"ה?
תירוצים רבים נאמרו על שאלה זו אבל דווקא תשובתו של הגר"א מיוחדת היא ומדויקת מלשון הכתובים.
התורה מנסחת את נתינת הרשות של הקב"ה לבלעם כך: "וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם" אולם כאשר בלעם הלך נאמר: "וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב"
הגר"א מכוון אותנו לשינוי שבין המילה "את" למילה "עם". כאשר בלעם מקבל היתר ללכת הקב"ה אומר לו לך אתם אבל בפועל, בלעם הולך עמם.
הקב"ה אמר לבלעם "לך אתם" – פיזית לך אתם, אבל אל תנסה להזדהות עם מטרתם ועם רצונם לקלל את ישראל. בלעם ניצל את הרשות שקבל מהקב"ה והחליט ללכת עמם. ההליכה של בלעם עם אותם האנשים נעשתה מתוך שותפות מלאה, והזדהות מוחלטת עם המשימה שיש ללכת ולקלל את ישראל.
אמנם פירושו של הגר"א תמוה שכן לאחר סיפור האתון מלאך ה' מאפשר לבלעם להמשיך בדרכו וכך נאמר:
"וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:
לדבריו של הגר"א המלאך היה צריך לומר לבלעם לך אתם ולא לך עם האנשים.אבל עצם חילוקו של הגר"א קולע ללשון הכתובים, ומעלה בפנינו חילוק חשוב.
פעמים שאדם צריך ללכת "עם" ופעמים צריך ללכת "את". פעמים שההליכה צריכה לשאת אופי של הזדהות עם האחרים, עם המטרה והתכלית. פעמים שההליכה היא בעלת אופי דפלומטי. ההולך אינו מזדהה עם המטרה, ואין תוכו כברו, אבל הוא מחויב ללכת שכן האלטרנטיבה עלולה להיות גרועה יותר. לשם כך, אין צורך להיות נביא וגם בלעם נכשל בכך. יש צורך להפעיל שקול דעת כדי לדעת איזו צורה של הליכה לבחור – "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה.
(בלק תשסט)
