אחד מעמיתיי, המלמד בחורים צעירים לבר מצווה, נוהג לשאול את תלמידיו: מה המצווה הראשונה שעל ילד שהגיע לגיל בר מצווה לקיים? רבים עונים לו את התשובה שכולנו רגילים אליה – מצוות תפילין. אך זו טעות. המצווה הראשונה שבה ילד בר מצווה מחויב היא קריאת שמע של ערבית. לגיל בר מצווה הילד נכנס בערב יום בר המצווה, כך שקריאת שמע היא למעשה המצווה שבה אדם מישראל פותח את חייו הבוגרים.
באופן מפתיע למדי, קריאת שמע של ערבית היא גם המצווה הפותחת את התלמוד. למרות שפרשת 'שמע' כתובה בספר דברים, דווקא בה בחר רבי יהודה הנשיא לפתוח את המשנה הראשונה: "מאימתי קורין את שמע בערבית". ומדוע? כנראה שלפני חיבור המשנה, חכמינו למדו את התורה שבעל פה בסמוך לתורה שבכתב – על כל פסוק שקראו שנו את ההלכות הקשורות לו. והנה, אחד מהפסוקים הראשונים בתורה הוא: "ויהי ערב ויהי בוקר". מפסוק זה יצאו חכמים אל המצווה שחלה בערב ובבוקר, היא קריאת שמע, בה נאמר "בשכבך ובקומך".
אך ככל שהמצווה הזו ראשונית בחיינו ובתלמוד, כך היא אפופת מסתורין. מה בדיוק משמעותה של מצווה זו? בתפילה אנו מבקשים בקשות מא-לוהים; בברכות אנו מודים לו. אבל מה אנו אומרים בקריאת שמע?
בפשטות, בפרשות של קריאת שמע לא ימצא המתפלל משהו מיוחד. בסופו של דבר מדובר בקטעים מתוך התורה. שתי הפרשיות הראשונות: 'שמע' ו'והיה אם שמע', לקוחות מנאומו הגדול של משה בספר דברים (פרשת ואתחנן ופרשת עקב). הפרשייה השלישית, 'ציצית', לקוחה מסוף פרשת שלח לך. סביר להניח, שאלמלא נאמר לנו שאת הפרשיות הללו עלינו לקרוא בקריאת שמע, לא היינו בוחרים אותן מדעתנו. הרי התורה עצמה לא ייחדה אותן משאר פסוקי התורה ולא סימנה אותן באופן מיוחד.
אכן, נראה שמלכתחילה לא הפרשיות הללו היו מרכזה של קריאת שמע. ממקורות חז"ל אנו למדים על פרשיות אחרות או למצער נוספות שהיו אמורות להיקרא בקריאת שמע. הידועה והבולטת מביניהן היא פרשיית 'עשרת הדברות':
"וקורין עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין." (ברכות יב, א)
מתבקש הדבר שאם יש פרשייה מן התורה שעלינו לקרוא כל יום, תהיה זו פרשיית 'עשרת הדברות'. זהו טקסט מובחן בתורה עצמה, ועשרת הדברות הן תוכן הברית שכרת א-לוהים עם ישראל במעמד הר סיני. על פי האמור כאן, זו הפרשה שהיתה אמורה לפתוח את קריאת שמע, שמן הסתם היתה נקראת על שמה ('קריאת דברות'). אלא שחכמים בטלו את הדבר כדי לא לתת פתחון פה לנוצרים, שיטענו שאין תוקף לשאר התורה מלבד עשרת הדברות.
פרשייה אחרת שראוי היה לקוראה בקריאת שמע היא פרשת בלק:
"אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור." (שם)
גם פרשת בלק היא טקסט מובחן בתורה וגם היא בעלת משמעות מיוחדת עבורנו. היא עדות לשמירה של א-לוהים על עמו ובה כלולות ברכות רבות עבורנו. על פי חכמים, ראוי היה, אם כן, שגם פרשייה זו גם תיכלל בקריאת שמע, אלא שבסוף החליטו לוותר עליה מפני אריכותה.
מהמקורות הללו אנו למדים שבמקורה, מצוות קריאת שמע איננה זהה למה שאנו רגילים היום. מה בקשו אם כן להשיג בה? מה תפקידה? מסתבר שלשאלות הללו תשובה פשוטה בהרבה ממה שאנו חושבים. אך על כך נמשיך לדון ברשימה הבאה.
(בהר בחוקותי תשפ)
קריאת שמע – חלק א'
השארת תגובה