לא לשווא

"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ, וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ." (ויקרא כ"ו, ג'-ד')
קובע הפסוק, שתנובת הארץ ומזונותיו של אדם, הנם פועל יוצא של התנהלותו הדתית- מוסרית. והוא מרחיק עוד לכת ו"מבטיח": עשה נכון – קבל טוב.
קולמוסים רבים נשברו על המתח האֵמוני הנבנה בכתוב זה ובדומיו, לנוכח מציאות חיים המציגה תסריט של "צדיק ורע לו"- סבל ופורענות, שהוא מנת חלקם של אנשים ישרי דרך וילדים שלא חטאו. בהקשר זה, אני מתקשה שלא להיזכר באישה שומרת מצוות שהקדישה חייה להתנדבות ציבורית ובמקביל טיפלה בבעלה החולה, וכשהוא החל להחלים, חלתה היא ונפטרה, באם חד הורית, שכולה לב ונתינה, שנותרה ביום בהיר אחד ללא פרנסה, בבעל ואב טרי ששכל את אשתו, ועוד רבים.
קריאה חוזרת, של הציטוט המובא, מחדדת בי שתי תובנות:
ניתן לקרוא את פסוק ג' גם כעומד בפני עצמו, ללא ההתניה המופיעה בפסוק לאחריו. קריאה כזו מלמדת שבחירה בהליכה בדרך הראויה ושמירה קפדנית על גבולותיה ועקרונותיה – משמעם עשיה – הישג.
לא פעם, אנו מפקפקים בהישגים שהשגנו וסבורים כי למרות שבחרנו לשנות את התנהלותנו, לדייק את דרכנו ולהתנהג באופן מוסרי, בריא וראוי, לא באמת התבצע בחיינו שינוי משמעותי. למול מחשבות "מחלישות" שכאלה, ניתן, לטעמי, להציג פסוק זה. מבט במציאוּת "דרכּוֹ", יכול לשמש עבורנו מראָה לשיקוף העוצמות והשינוי שהתחולל בנו, למן הרגע בו נחלצנו מן המבוי הסתום ו"עלִינו" על הדרך לחיים נכונים יותר.
התובנה השנייה מתייחסת למשמעות הביטוי "גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם". אם נתרחק מתופעת הטבע החקלאית לטובת מבט מופשט יותר, נזהה כאן אמירה המחנכת לאופטימיות ואורך רוח: אם תלכו בדרך אשר אני מתווה לכם, אזי גשמיכם – מלשון הגשמה – מימוש ייעודכם, על מכלול האישיות, הערכים והכוחות שלכם, יגיע ויתבטא בעולם. יש לשים לב , עם זאת, שהבטחת ההגשמה, בפסוק האמור, אינה קונקרטית למתווה של זמן או מקום, אפילו לא לתקופת חייו של אדם נתון.
"לֹא לַשָּׁוְא אֲחִי נָטַעְתָּ" כתבה נעמי שמר בשירה "יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ".
אם מתוך יראת שמים אנו פועלים, הרי שלא לשווא עמלנו: יבולנו ייאסף ופירותינו (צאצאים, רעיונות, מעשים) עוד יצמחו ויבשילו.
(בהר בחוקותי תשפ)