מדינת רווחה או כלכלה חופשית

בפרשת בהר יש ריכוז של מצוות המשקפות תפיסה כלכלית-חברתית מאוזנת של התורה. היא פותחת במצוות השמיטה שמחייבת להשבית את עבודת הקרקע אחת לשבע שנים ולהפקיר את פירותיה לכל דורש (ויקרא כה ו) ומאזנת את הבעלות הפרטית המוחלטת של האדם על פירות שדהו שבשנה זו נהפכים לרכוש הכלל. סוג של שוויון חברתי.
בשנה זו מתקיימת גם שמיטת כספים וביטול חובות. לאחריה מצוות היובל שמתקיימת אחת לחמישים שנה בה יוצאים העבדים לחופשי. ביטוי להגבלת העבדות והשליטה של איש על רעהו. נחלות שנאלצו למכור אותן במהלך השנים חוזרות לבעליהן המקוריים, סוג של צדק חברתי שמשמר בצורה מאוזנת את הזיקה של הנחלה למשפחתה המקורית, ומייצר הזדמנות להתחלה כלכלית מחודשת. התורה מונעת השתלטות נדל"נית בלתי מרוסנת של בעלי הממון, מתוך גישה שהארץ אינה בבעלות מוחלטת של הקונה: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" (ויקרא כה כג). בהמשך התורה גם קובעת את האפשרות 'לגאול' ולהשיב לבעליה קרקע שנמכרה בדלית ברירה (ויקרא כה כה). וכן איסור הריבית שקובע מסגרת הלכתית מוסרית למען הנזקקים להלוואה – שתהיה מתוך ערבות וסולידריות וללא כוונת רווח: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' אל תקח מאתו נשך ותרבית" (ויקרא כה לה-לו). בכך קובעת התורה שמנועי הצמיחה הכלכלית במשק יהיו מושתתים על רווח מנכסים ממשיים, מעבודה, מייצור ומתעשייה ולא על כסף שמייצר כסף. מצוות עבד עברי גם היא מאפשרת סוג של עבדות למטרות שיקום עבריינים ותמיכה קיומית במי שבא מאוכלוסיית מצוקה, אולם היא מטילה הגבלות כבדות ברמת הכפיפות של העבד לאדונו, במשך תקופת העבדות ומעניקה לעבד זכויות סוציאליות שונות.
בתקופה האחרונה מתקיים פולמוס ציבורי על הגישה הכלכלית הנכונה למדינת ישראל. אף קמה מפלגה ("זהות") שחרטה על דגלה 'חרות' ו'כלכלה חופשית' כמעט אבסולוטית, ברוח הגישה הליברטריאנית האמריקאית מהמאה הקודמת. גישה זו רואה פגם מוסרי בכך שהמדינה מתערבת ברכושו של הפרט, ומגבילה את יכולתו ליזום מהלכים עסקיים וכלכליים ע"י מערכת של חוקים רגולטוריים. בנוסף היא טוענת שבדרכה שלה ישתחרר המשק ממגבלותיו ויניב הישגים כלכליים משופרים יותר, לעומת הנזק העצום שגרמו הקומוניזם והסוציאליזם. לטענתה גם אין זה מן הראוי שהמדינה תכפה על הפרט להפריש מכספו לשכבות נזקקות, ע"י גביית מיסי חובה אלא יש להותיר לפרט את הבחירה האם לתת צדקה, וכמה.
כיוון שבראש המפלגה הזו עומד אדם שומר תורה ומצוות (משה פייגלין) וגם רבים מבוחריה דתיים, הדיון גלש גם לעולם היהדות וההלכה. לטענתם, ה'חרות' והבחירה החופשית אינם רק ערכים אנושיים אלא גם ערכי התורה והיהדות. יש שכינו לקיחת כספים מהפרט, ע"י מיסוי, לטובת אחרים כאיסור 'גזל' וטענו שמצוות הצדקה והערבות ההדדית מוטלות על הקהילה ולא על המדינה.
מפרשתנו למדנו פרק בתפיסה הכלכלית-חברתית של התורה. היא אינה מצדדת באופן מובהק בקפיטליזם או בסוציאליזם. לתורה יש תפיסה יחודית ומאוזנת, כלכלית ומוסרית. מצד אחד יש בה הכרה בקניין הפרטי, ובצורך לאפשר את התנהלות הכלכלה במעורבות רגולטורית מינימלית. ומצד שני היא דורשת ערבות הדדית קולקטיבית. 'ישראל ערבים זה לזה'. סוג של 'מדינת רווחה'. היא מצווה על הצדקה והחסד ואף קובעת שניתן לכפות על היחיד לתת צדקה למען העניים (ב"ב ח ב). התורה דורשת 'צדקה ומשפט' – לקבל אחריות קולקטיבית על השכבות החלשות ולאפשר להן לשקם את מצבן הכלכלי. היא תובעת מהמערכת השלטונית למנוע התעמרות החזקים בחלשים, 'להציל עשוק מיד עושקו' ולרסן את הכוח הבלתי מוגבל של בעלי ההון. היא מאפשרת למלך לצאת למלחמת הרשות, כדי לדאוג למצב הכלכלה של הפרט, ולסכן לשם כך חיים.
איזון זה מתבקש גם כיום מתוך התחשבות בצרכים של כלכלת שוק מודרנית.
(בהר תשעט)