אלו ואלו – דילמה מוסרית

בתלמוד מבוארת שאלה יסודית בהלכות פיקוח נפש. שניים שהיו הולכים במדבר, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שניהם ישתו מהמים, הרי ששניהם ימותו, ואם אחד ישתה – יוכל להגיע למקום ישוב ולהינצל. מה על בעל המים לעשות, האם חובתו לתת לחברו לשתות מן המים חלק כחלק, או לא? דרש מתחילה בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד: נאמר "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חברך. כלומר, על כל אדם מוטלת מצווה להחיות את אחיו עימו, אבל אם חייו הוא בסכנה, עליו להציל תחילה את עצמו, ורק לאחר מכן להציל את חברו (ב"מ ס"ב ע"א), וכן הלכה במקרים דומים. שניים שטובעים בים, ומצא אחד גלגל הצלה שיכול להציף אותו לבדו, אינו צריך לתת אותו לחברו. וכן שני חולים שנזקקים לתרופה נדירה שאזלה, ואחד מהם עשיר וביכולתו לקנותה לעצמו, אם הכמות מספקת לו לבדו, אינו צריך להתחלק בה עם חברו החולה.
אלא, שעדיין ראוי לברר, האם מותר לאדם מרצונו להקריב את חייו למען הצלת חברו, היינו שיוותר על המים שבידו וייתנם לחברו? לדעת כמה פוסקים אסור, שהואיל והמים בידיו ויש בכוחו להמשיך לחיות – חובתו לשמור על חייו תחילה. ויתר על כן, מכך שהמים בידו, סימן הוא שמשמיים רוצים שיחייה, ואם ייתן לחברו את המים הרי זה כהתאבדות (הרב אונטרמן, בצומת התורה והמדינה, ח"ג עמ' 315, אג"מ יו"ד ח"ב קע"ד, ד'). אולם לדעת פוסקים אחרים, מאחר שמבחינה עקרונית חייו וחיי חברו שווים, מותר לו למסור את עצמו למען חברו ואין זה נחשב כהתאבדות, משום שאין כאן פגיעה בחיים, שאין הבדל בין אם לבסוף הוא יחיה או חברו (הנצי"ב שאילתות קמ"ז). ואם מדובר בהצלת תלמיד חכם, כתב בעל ספר חסידים (סי' תרח"ץ), שראוי למסור את הנפש למען הצלת תלמיד חכם שהציבור נצרך לו (עיין הרב בר אילן אסיא ח"ז ע' 181).
דילמה היא למשל במצב שכוח חיילים נקלע לתקרית אש, חייל פצוע שוכב בשטח, ומצבו מחמיר, חייל אחר יכול להתקרב אליו ולנסות לסייע לו, אולם בכך יסכן את חייו. כיצד עליו לנהוג? אוניית נוסעים טובעת, סירות מורדות לים אך אין די לכולם. המלחים, מחשש שלא יישארו מקומות עבורם, מפסיקים להציל אחרים, מצילים את עצמם ומתרחקים מן האונייה הטובעת.
ההלכה קובעת שאיסור רציחה אינו נדחה מפני פיקוח נפש, סברת 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברא' (מנין שדמך אדום מדם חברך), אך האם יהיה מותר לחטוף את המים מיד מי שמחזיק את המים מדין חייך קודמין? או יהיה הדין ייהרג ואל יעבור משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ולא נאמר שחייך קודמין ! לכאורה תשובה להבדל שבין מאי חזית ובין חייך קודמים נמצא ברש"י שהובא לעיל, רק במקום שמדובר על הריגה בידיים קיימת טענת 'מאי חזית' אבל במקום שאין הריגה בידיים אלא זה שב ואל תעשה נאמר שחייך קודמים. אבל עדיין יש לשאול, מה הדין כשיש מעשה שלו להציל את עצמו, וכתוצאה מכך ייהרג אחר? האם חייך קודמים בקיתון של מים הוא רק משום שחברו ימות ממילא או אף אם חברו ייהרג בגרמתו יהיה מותר? בהגהות יד אברהם על שו"ע יו"ד סימן קנ"ז סעיף א' (הסימן העוסק בדיני ייהרג ואל יעבור), לדעת הנודע ביהודה לגבי האדם עצמו שייך גם כאן הדין של חייך קודמים. ורק לגבי אחר אנו אומרים 'מאי חזית' ולכן אסור לעשות מעשה (מ"ת חי"ד סי' ע"ד) (עיין תורה שבעל פה כרך כ"ו, תשמ"ה במאמרו של הרב יהודה דוד בלייך, גדרי מסירה והצלה הדן בדעת הנודע ביהודה).
(בהר תשעט)