הרב אליהו בירנבוים (ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון)יהודים עוברים גיור?
רוב הפוסקים נמשכים אחרי פסק ההלכה הידוע ומפורסם של הרדב"ז, ראש רבני מצרים במאה ה-16 הקובע בתשובותיו כי "היהודים הדרים בארץ כוש הם מזרע ישראל משבט דן בלי ספק".
דעותיהם של פוסקי דורנו בדבר יהדותם של יהודי אתיופיה מגוונת. המחמירים, כגון הרב אליעזר וולדינברג והרב משה פינשטיין, מעמידים בספק את מעמדם היהודי של בני חבש ודורשים גיור להתיר להם לבוא בקהל ישראל. המקלים, כגון הרב עובדיה יוסף, הסבור שאין ספק ביהדותם ודינם של הפלאשים כישראל לכל דבר ואינם צריכים אפילו טבילה כדי לשוב לחיק העם יהודי ולבוא בקהל. ויש את דרך הזהב ההולכת בתווך, דרכה של הרבנות הראשית לאורך השנים, המצריכה גיור לחומרא כדי לפטור את הספקות השונים בדבר יהדותם של בני העדה והתערבות נוכרים בתוכם.
פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בשנת 1973 פתרה את הספקות שהיו בדבר מעמדם וסללה את הדרך להכרה בבני העדה כיהודים על פי חוק השבות במדינת ישראל ועלייתם לארץ. לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף קדמה פסיקתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. למרות שהוא הסתפק בכתביו האם בני הפלאשים הם "מזרע ישראל או צאצאי גרים" היה סבור שיש "לקרב את הפלאשים למקור ישראל" ולהעלותם לארץ.
הרב שלמה גורן, דן בדבר מעמדם של יהודי חבש וכתב בחוות דעתו בשנת תשל"ד: "יש לגייר אותם לחומרא כדת וכדין וכך נוכל להתגבר על הקשיים ההלכתיים, אבל עפ"י ההלכה שנקבעה ע"י הראשונים הנ"ל חייבים אנו לדאוג להם לחיותם ולפרנסתם כמו ליהודים".
הרב שלמה משה עמאר, ממשיך את דרכו של הרב עובדיה יוסף וסבור באופן ברור ששארית יהודי אתיופיה (ה"פלשמורה") הם יהודים גמורים ויש לפעול למען שיבתם לעם ישראל ומדינת ישראל.
צבע העור – סימן ליהדות?
אחד הנושאים המעוררים פליאה ואף סימן שאלה ביחס לבני העדה האתיופית הוא צבע עורם הכהה. משום מה, קיים רושם מסוים שאין בו ביסוס גנטי או הלכתי, שעל בני דת יהודית להיות בעל עור בהיר ולא היא. למעשה הפלאשים היו דומים לבני סביבתם בדיוק כפי שמיעוטים יהודים אחרים היו דומים לבני סביבתם בתימן, בבוכרה או בפולין. אולם יש לציין שבפוסקים אין צבע העור או מראה הפנים מהווה סימן למיהו יהודי או איננו יהודי על פי ההלכה.
יש לזכור כי צבעם המיוחד של יהודי אתיופיה עמד גם בפני הרדב"ז כאשר פסק שהם יהודים שכן בתשובתו בני השבט מוזכרים גם בשם "אישה כושית" וכדומה. כבר במשנה במסכת נגעים (פרק ב' משנה א') מוזכר שצבע עורם של בני ישראל משתנה ממקום למקום והוא בעל גוונים שונים.
יהודים מומרים
החל משנת 1993 החלו לעלות לארץ בני הפלאשמורה- נצר ליהודים שהתנצרו באתיופיה במהלך המאה שעברה. בני הפלאשמורה הם חלק מעדת ביתא ישראל אשר במהלך 140 השנים האחרונות המירו את דתם והתנצרו בעקבות הקשיים הגדולים שעמדו בפני העדה באתיופיה. משמעות השם פלאשמורה היא "פלאשים מומרים", כלומר יהודים פלאשים שהמירו את דתם. אמנם ככל הנראה הם לא נאנסו להמיר את דתם אבל תנאי הקיום ליהודי אתיופיה היו קשים מאד ונחשבו למעין אונס. בין הפלאשמורה, היו מעטים שהמירו את דתם בערים, כדי להתקבל לאוניברסיטאות ולהתערות בחברה והיו בני הכפר, והם הרוב המוחלט, אשר המירו את דתם מתוך מצוקת הישרדות קשה בקרב הסביבה הנוצרית.
למרות שהמירו את דתם, מעמדם היה מעין מעמד ביניים. מצד אחד כבר לא היו יהודים אבל מאידך גם לא התערבו באוכלוסיה הנוצרית המקומית. יהודי אתיופיה הרחיקו אותם עקב המרת הדת ולא נתנו להם להשתלב בקהילותיהם. הם המשיכו לחיות בקהילות נפרדות גם ברצונם ובעיקר מתוך כך שהאוכלוסייה הנוצרית האתיופית המשיכה לראות בהם יהודים – פלאשים גם לאחר המרת דתם. באופן פרדוקסלי הפלאשמורה נשמרו כיהודים הודות לגויים שלא קיבלו אותם והמשיכו להתייחס אליהם כיהודים גם לאחר המרת דתם.
השאלה ההלכתית אשר עמדה לדיון בפני גדולי ישראל הייתה האם עקב המרת הדת הם נחשבים ליהודים מומרים או לגויים.
הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו והרב שלמה עמאר פסקו שדינם של ביתא ישראל כיהודים ודין הפלאשמורה כדין יהודים מומרים שצריכים השבה ליהדות בדרך של גיור לחומרא בכדי לאשר את יהדותם ולהשיבם לחיק עם ישראל .
כיום כל העולים לארץ מהפלאשמורה זקוקים לגיור לחומרא על פי החלטת הרב הראשי, והם עוברים גיור במשך השנה הראשונה לעלייתם לארץ.
הרב מנחם ולדמן חוזר ומדגיש לאורך כל שנות עלייתם של בני הפלאשמורה לארץ שהם "שארית יהודי אתיופיה" ושהתהליך שהם עוברים בארץ הוא לא גיור של גויים או אפילו גיור לחומרא אלא "שיבה ליהדות" כדרכם של מומרים.
יהי רצון שיתקיים בנו וביהודי אתיופיה: "אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה העומדים בין הים ובין היבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, בעגלה ובזמן קריב".
(בהר תשעט)
