אלכסנדריה חלק ב

אנוסים במצרים

 אחת הדמויות המעניינות של הקהילה באלכסנדריה היא גברת קלר מזרחי או בשמה הנוכחי חגה בטה, שהיא כיום בשנות ה-80 המאוחרות לחייה. בהיותה צעירה בת 12 נחטפה בידי מוסלמי אשר הודיע להוריה שהוא מתחתן עמה גם בניגוד לרצונה ולרצונם (מנהג מקובל בארצות המזרח). בעלה של קלר מת לפני חמש שנים, לאחר עשרות שנים של חיים ביחד. למרות שבתעודת הזהות שלה היא רשומה כמוסלמית וכן שבלבושה ובחזותה החיצונית היא דומה לשכניה המוסלמים בכל דבר ועניין, היא שמרה על יהדותה בליבה. במשך השנים היא הקפידה לצום ביום כיפור למרות שלא באה לבית הכנסת, כדי שלא יגלו את דתה האמיתית.

שלושת בנותיה אינן יודעות שהיא יהודייה בסתר או אנוסה מאז נישאה לבעלה. גם בנותיה, היהודיות על פי ההלכה, התחתנו עם מוסלמים והן אפילו לא חושדות בדם היהודי הזורם בעורקן.

לצערי, לא הצלחתי לפגוש את גברת מזרחי – בטה באופן אישי. כאשר דיברנו בטלפון כדי לנסות לקבוע פגישה בביתה היא נבהלה כהוגן וטענה שאם יהודי בעל זקן יבוא לבקרה בשכונה המוסלמית שלה, כולם יידעו שיש לה קשר ליהדות ובכך תהיה סכנה גדולה. גם ניסיונותיי להציג את עצמי כרופא אשר בא לבקרה לא הועילו. לא קל להיות יהודי במצרים ועוד יותר קשה להיות מוסלמי בעל זהות יהודית במצרים.

בשיחתנו הטלפונית, ניסיתי להבין מדוע החליטה לשוב לאמונתה היהודית לאחר כ-70 שנה של חיים מוסלמים. היא השיבה: "מעולם לא עזבתי את היהדות ואת האמונה באלוקי ישראל". היא הסבירה לי שהיא מתפללת ביום כיפור. שאלתי, אם כן, את באה לבית הכנסת ביום כיפור? לשאלתי זו השיבה גב' מזרחי בתשובה נפלאה: "לא כבוד הרב, אני לא הולכת לבית הכנסת ביום כיפור, שמא שכניי ידעו שאני יהודייה… אני בודקת עם נשיא בית הכנסת מתי הציבור מתפלל… ובשעה שהציבור מתפלל בבית הכנסת בכיפור, אני מתפללת בביתי… זו תפילתי וזו דרכי חזרה לאמונת ישראל".

גם זו דרך ייחודית ומקורית לשוב ליהדות, להתפלל בביתה דווקא בשעות בהן התפללו בבית הכנסת ביום כיפור כדי להיות מחוברת בלב לבית הכנסת, ליהדות וליהודים.

 בית המקדש במצרים

למרבה הפלא, לא רק בית כנסת גדול ואדיר ממדים כמקדש היה קיים באלכסנדריה, אלא בית מקדש ממש. לפי המסורות השונות, נבנה בית מקדש במצרים אשר כלל את כל מבנה בית המקדש המקורי, כולל מזבח להקרבת קרבנות. על הבניין המפואר, הידוע כ"בית חוניו", אשר נבנה על ידי הכהן חוניו בשנת 165 לפני הספירה בעיר ליאונטאפוליס, אנו למדים גם מתוך דברי ישעיהו הנביא: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים" (ישעיהו י"ח, י"ט).

בית חוניו אשר היה בצורתו זהה לבית המקדש בירושלים לפי הרמב"ם (פירוש המשניות, מנחות פרק י"ג), נחרב 3 שנים לאחר בית המקדש בירושלים בשנת 73 לספירה כך שעמד על תילו יותר ממאתיים שנה.

במשנה במסכת מנחות (י"ג, י) נחלקו אם להתיר בית המקדש זה לקיום מעשה הקרבנות או לאו. דעה אחת בגמרא במסכת מנחות סבורה ש"בנו מזבח והעלו עליו לשם שמים" (עמ' ק"י, עמוד א) אבל לפי התוספתא (מנחות  י"ג, ג) "מי שהקריב עולה בבית חוניו לא יצא וחייב כרת".

למרות שמקדש חוניו נבנה מחוץ לירושלים, מטרתו לא הייתה לערער על מרכזיותו של בית המקדש, אלא לחזק את מעמדם של היהודים באלכסנדריה ביחס לתרבות הלניסטית והמקדשים היוונים. מקדש חוניו היה מעין שלוחה של בית המקדש בירושלים כדי להזכיר ליהודים את זהותם ודתם.

בנוסף לו, ידוע מחפירות ארכיאולוגיות וכתבי יד עתיקים על קיומו של מקדש אחר במצרים כ-400 שנה לפני בית חוניו, אשר כונה מקדש יב בגבולה הדרומי של מצרים. יהודי המקום קראו למקדש: "אגורא זי יהו אלהא" (מקדש ה' אלוקים). מקדש זה חרב בשנת 410 לפני הספירה ועמד על תילו כמאתיים שנה. המקדש נבנה על ידי שכירי חרב יהודים שהובאו לשמור על הגבול הדרומי של מצרים.

בית הקברות

 עד היום מצויים באלכסנדריה שלושה בתי קברות יהודיים הקרובים לזה לזה. הם סמל לפארה בעבר של הקהילה, ולמצבה בהווה. בבית הקברות אפשר לראות מצבות מפוארות ובעיקר את מנהג המקום לקבור במערות קבורה משפחתיות, כפי שהיה מקובל בתקופת המקרא בארץ ישראל וגם בתקופת התלמוד. בבית הקברות מערות קבורה, אשר נכנסים אליהן דרך בניין מפואר אשר בכניסתו מופיע שם המשפחה. מהכניסה של הבניין יורדים במדרגות עד אשר מגיעים לתחתית הבניין בו יש מקום ל- 3-4 קומות של קברים בתוך כוכי קבורה בקיר המתנשא לגובה של כ-10 מטר. יתכן וכיוון שמקורם של ראשוני היהודים אשר הגיעו לאלכסנדריה היה בארץ ישראל, המשיכו לשמור על מנהגי הקבורה העתיקים של קבורה במערות משפחתיות.

בית הקברות בקהיר דומה יותר למחצבה מאשר לבית חיים, שכן מצבות רבות נופצו כדי להוריד מהן את השיש והאבנים לצרכים אחרים של האוכלוסייה הענייה הסובבת את המקום אשר הקימה מחנה מגורים בתוך בית הקברות. (ויגש תשפ)