הספירה לאחור

אתם בטח מכירים את העניין הזה, של ריח המבשר על חג.
לפי ביקור במכולת השכונתית אתם יכולים לדעת בדיוק באיזה חודש אתם נמצאים ומה החג המתקרב לבוא.
בתחילת חודש אלול כל המדפים מפוצצים בסוגי הדבש השונים והירקנים מציגים בגאון כל אחד את הרימון שלו. בתשרי המדפים מפוצצים בקרמבואים וזה רק אומר שחשוון קרב ונושא בחובו את ריח הסופגניות באוויר. כן, כן. לא התבלבלתי בחודשים, זה הכי רווחי להוציא סופגניות חודש וחצי מראש, חודש שלם הולכים על הקלאסיות ואז בשבועיים של לפני חנוכה מתחילים להשוויץ לנו עם קרם פטיסייר, גנאש פיסטוק ומבחנת שוקולד מריר. כל אחד והפנטזיה הקולינארית שלו.
בשבט ממתינות לנו סלסלות ומגשי פירות יבשים כאלו היינו נבחרת הברידג' של הדיור המוגן עם בעיות עיכול קשות.
ובאדר, מעבר להררי הממתקים הבלתי מובנים מבצבצות להן אוזני המן במילויים מגוונים, אילו רק המן היה מקפיד על ניקוי אוזניו כל זה לא היה קורה.
ואז מצות… וקניידלך. פסח איז אין דה אייר! (is in the air)
ואנחנו היהודים הורגלנו לספור.
אנחנו מעולים בזה, והכוונה היא לא רק לכסף, למרות שגם לספור כסף זה כשרון.
אנחנו עסוקים כל הזמן בלספור מתי נכנס החג ומתי יוצאת השבת, עוד כמה זמן ראש השנה וכמה ימי חול יש בחול המועד סוכות.
רגע, עוד כמה ימים שוב חופש? שוב חג? שוב מועד?
אנחנו ספרנים אובססיביים!
חג נגמר וחג מפציע, חודש מתחיל ויום טוב מגיע.
אבל עכשיו קיבלנו הצהרה רשמית – "ספירת העומר".
אנחנו סופרים מפסח עד שבועות.
וכן, הבלינצ'סים בקונדיטוריה ביחד עם חוברות המתכונים החלביים שמצורפות לכל עיתון בהחלט מסמלות את החודש שמתקרב.
אז מה זה בשבילנו לספור את העומר?
הרי אנחנו סופרים למהדרין גם בתוך העומר, מתי מגיע יום השואה, ועוד כמה ימים יום הזכרון ומיד יום העצמאות, ואז הפסקה ושוב סופרים לל"ג בעומר ושם שישו ושמחו יש פאוזת ספירה ופסטיבל והילולה.
ועוד ימים ועוד לילות עד שמגיע חג השבועות.
כאלו כל אחד מאתנו שמבין בלוח השנה העברי, יכול בקלות לשחק עם תורת המספרים.
פעם העזתי לומר בפני אדם חילוני שתאריך הלידה שלי הוא כ"ט בטבת. המבט שהוא נעץ בי, והצחוק המתגלגל והלועג שרדף אחריו, הסבירו לי שבשבילו אני כרגע דמות מהתנ"ך, והכוונה היא לא בדיוק לחוה עם התפוח אלא יותר לשרה אמנו בימיה האחרונים.
הנוער החילוני שאינו מחובר ללוח השנה העברי מהסיבה שזה לא ממש מגניב, מפספס את החוויה של הציפייה היהודית.
האדרנלין הזה שזורם תדיר בעורקי המאמין הסופר.
נכון, לעיתים התחושה הזאת מתישה, אבל גם נוסכת בנו פרץ של עליצות וציפייה לעתיד.
וכל עוד היא קיימת בנו, הציפייה לעתיד, אנחנו פחות שוקעים בעבר או מתאדים בהווה.
"ספירת העומר"? זה קטן עלינו, אנחנו שורדים את ספירת יום הכיפורים כל שנה, הספירה לאחור מתי יצא הצום.
אז לחכות לחג מתן תורה זה לא דבר כל כך נורא.
להיפך, זה מרגש ומעיר, כמו חתן הממתין מתחת לחופה המונה בליבו הנרגש את הדקות לכניסת בחירת ליבו.
ככה אנחנו מחכים וסופרים,
מתפללים ושרים.
נמצאים תמיד בגעגוע לחג שעבר ובהמתנה למועד המתקרב.
בשמחה ובלב אוהב.
(בהר תשעט)