אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשיות תזריע ומצורע מוקדשות בחלקן הגדול לענייני נגעים. הנגעים האמורים בתורה אינן תוצאה של כשל פיזי בעטיו יש לפנות לרופא המטפל. הנגעים המפורטים במקרא מבקשים להצביע אחר כשל רוחני, כשל שתיקונו והחלמתו הן פונקציה של הנחיות שמקבל הנגוע מאיש דת – מכהן. תפיסה מעוגנת בדרשה התלמודים הקובעת: "כל המספר לשון הרע – נגעים באים אליו". ואילו אחד מגדולי האמוראים הארץ ישראלים, דורש: "מאי דכתיב "זאת תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של המוציא שם רע". והרש"ר הירש קובע: "שתורת הנגעים כולה באה לחנך כל יחיד להתנהגות חברתית נאותה במחשבות, במלים ובמעשים". על איסור לשון הרע וחומרתו כותב הרמב"ם: המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל".
מתוך נושא אבקש לצאת אל סוגיה מעניינת, והיא שאלת עבודתו של עיתונאי. התקשורת והעיתונות הינה חלק בלתי נפרד מהחברה, אין לך חברה ואין לך מדינה שבה התקשורת לא תופסת חלק מרכזי. מרכזיותה של התקשורת תופסת מקום וחשיבות רבה בחברות מערביות ודמוקרטיות. הדימוי שהודבק לה לתקשורת מבקש לדמות אותה לכלב השמירה של הדמוקרטיה.
לתקשורת כח אדיר כאשר ביקש הרב עובדיה יוסף להגדיר את כוחה של התקשורת הוא עשה כן דרך הפסוק בספר תהילים הקובע: "בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מיליהם". ושאלת דרכה של עיתונות טובה, נכונה וראויה אינה צריכה לרדת מסדר היום הציבורי. בהקשר זה ראוי לשוב ולשאול אילו ידיעות ניתן לפרסם ואילו לא. מתי איש תקשורת צריך לסנן את המידע שהגיע לפתחו ולומר לעצמו את זה איני מפרסם, ומתי הידיעה היא כזו שיש בו תועלת לציבור, מדובר בידיעה שיש להביאה לידיעת הציבור.
כדי להשיב על שאלה זו, נקדים ונדגיש שלמידע יש כח. האדם צמא למידע על דברים שמעניינים אותו, על החיים שסובבים אותו, על בני האדם, על החברה. אדם זקוק למידע כדי לחיות נכון יותר, בריא יותר, מדויק יותר באמצעות המידע יכול לממש את חייו בצורה האופטימלית. דרכים רבות קיימות שמסייעים לאדם להיחשף אל הידע. ואחד מהם הוא דרך אמצעי התקשורת. לא בכדי ויש התופסים את תפקידו של עיתונאי כמתווך, כאדם שמעביר מידע ש'השיג' לציבור. הצרכן שנצמד לידיעות תקשורתיות מניח שמשהו, ובמקרה זה עיתונאי, עשה עבורו את עבודת איסוף, בדיקת ואימות המידע לעס אותו עבורו והגישו לו באופן מתוקן. עוד הנחת מוצא שהאדם הסביר, זה שצורך את הידיעה התקשורתית לא ילך ויבדוק המקורות. לא מסוגל להגיע למקורות, וגם אם יגיע למקורות לא בטוח שישכיל להבין אותם או לרדת לעומקם, ולכן אחריות כבדה מונחת על אצבעותיו של איש התקשורת שעה שמקליד הוא את מילותיו וחושף את ידיעותיו.
אם נשוב לרגע אל חדר העבודה של עיתונאי וננסה לסווג את מקורות הידע של עיתונאים הרי שניתן לאפיינם בשישה מקורות מידע מרכזיים. הראשון מתייחס למקורות רשמיים – כלומר יש מקורות מידע רשמיים ויש מקורות מידע שאינם רשמיים. השני מתייחס למקורות שמוענקת להם סמכות למסור מידע. השלישי הוא מקור מידע קבוע, על פי רוב הכוונה לגורמים שאיתם נמצא העיתונאי בקשר רציף. הרביעי מקור מידע אקראי או מזדמן. החמישי מקור מידע בכתב והשישי מקור מידע בעל פה. וכאן עולה השאלה כיצד נכון לעשות שימוש במידע שמגיע לעיתונאי, ברי שלא כל מקורות המידע שווים באיכותם, ומידע ממקור רשמי אינו דומה למידע ממקור שאינו רשמי, מידע אנונימי אינו שווה ערך למקור בכתב, וכן הלאה.
אחד מספרי היסוד שנכתבו בסוגיית לשון הרע ומגבלותיו של חופש הביטוי הוא יצירתו של הרב ישראל מאיר מראדין, הנודע בכינויו 'החפץ חיים', על שם ספרו, בספר מונה החפץ חיים 14 מצוות עשה ו-17 מצוות לא תעשה עליהם אפשר לעבור בעת אמירת לשון הרע על הזולת. לצד המגבלות הגדולות שקובע החפץ חיים על השיח, מונה החפץ חיים מצבים בהם כן ניתן לחרוג מהכלל לפיו אין להגיד לשון הרע.
כך למשל כאשר מדובר בדברים שמטרתם לסייע לפרט מפני פגיעה בו, הרי שאין כל פגם בפרסום כזה, וכך הוא לשון החפץ חיים: "אם אחד ראה אדם שעשה עולה לחבירו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, בין אם הנגזל והנזק יודעים מזה או לא. או שבישו או שצערו והונה אותו בדברים ונודע לו בברור, שלא השיב את הגזלה, ולא שילם לו את נזקו ולא ביקש פניו להעביר לו על עוונו – אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות". במילים אחרות כאשר אדם רואה מעשה עוולה שבוצע כלפי הזולת קיימת אפשרות ללכת ולספר את הדברים. ואולם היתר זה אינו כללי והחפץ חיים מונה 7 פרטים שעל המפרסם לבדוק לפני שהוא מפרסם את הדברים. סייגים אלו מבקשים למנוע את האפשרות שאדם יפרסם מידע על בסיס מידע שאינו מהימן, לא מדוייק, מבלי לבצע בדיקות ומבלי לברר עם הפוגע. במילים אחרות האיזון שמתיר פרסום של ידיעות תקשורתית מחייב בדיקה מרובה וזהירות גדולה כדי להימנע מלשון הרע.
השאלה המתבקשת היא עד כמה יכול איש תקשורת במציאות של היום לעמוד בכללים ההלכתיים שמציב החפץ חיים, ואם נשוב אל קביעתו של איש התקשורת יאיר שרקי בראיון, הוא אמר:[1] "אני מתקשה להאמין שיש דבר כזה עיתונאי שמחויב להלכה באופן מלא. אי אפשר להיות עיתונאי טוב ולשמור את החפץ חיים". קביעה זו היא קביעה קיצונית, שכן כמעט לא קיימת מציאות שאדם לא יחטא בלשון הרע, והיכן שיש בני אדם שם ניתן למצוא גם טעויות, חטאים ונפילות, הרי שהשאלה היא לא אם יש איש תקשורת שמקיים את כל הלכות החפץ חיים אלא האם קיימת שאיפה כזו, האם ההבנה שהלבנת פנים וביוש שקולים לרצח, ניצבת לנגד עיני מי שמבקש לכתוב ידיעה על הזולת.
לצד הבנה זו צריך הצרכן התקשורתי לקחת את הידיעה התקשורתית לא 'כהלכה למשה מסיני' שאין בלתה ולא ניתן לפקפק באמינותה, ההפך על הצרכן להטיל ספק בכל, לרבו בידיעה התקשורתית ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בידיעה שמבקשת להציג את הזולת באור שלילי. בהקשר זה ראו לשוב אל דבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הראי"ה קוק, באחת התשובות שכתב בה הוא מתייחס למעמדה של הידיעה העיתונאית וכך הוא פוסק:[2] הכל יודעים שכותבי העתונים לחדשות בעלמא [=סתם] הם מתכוונים…ולאו כולי עלמא [=כל העולם] קורין כל העתונים היוצאים,…וענין העתונים באמת יש לומר דהוי יותר מסלפ"ת [=מסיח לפי תומו] משארי ענינים של העדה, דידוע שעיקר כוונתם הוא רק להודיע חדשות, לא להתיר וגם לא להעיד".
לגישתו של הראי"ה קוק אין לידיעה עיתונאית כל ערך מצד עצמה, וזאת בין היתר משום שאין מדובר בעדות מהימנה, ואין בכוחה לא להתיק את האסור ולא לאסור את המותר. במילים אחרות את האמור בעיתונים ובתקשורת יש לקחת בערבות מוגבל ולא כדבר מחייב.
אם נבקש לסכם את הדברים, נציין שהעונש על המוציא לשון הרע מתואר לנו בפרשיות שלנו קודמות לאיסור המרכזי שאוסר על אמירת לשון הרע, 'לא תלך רכיל בעמך' אותו נלמד עוד כמה פרשיות. הקדמה זו, בעיני, מבקשת ללמד שגם אם אדם אינו מכיר את פרטי החוק, לא מכיר את הציווי ואינו בקיא ברזי הלכות לשון הרע גם במקרה כזה יכול הוא ללקות ולהיענש. ואולי יותר מכל מבקשת התורה לחדד את האחריות הכבדה המוטלת על מי שמרהיב עוז ומדבר סרה על חבירו.
[1] מגזין מוצ"ש מקור ראשון, 22.4.2022
[2] שו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר) סימן כב
