אביחי טבקמהאר"י הקדוש ואור החיים דרך תלמידי הגר"א, לוחמי תש"ח וכובשי ירושלים בששת הימים, בית אחד בלב הרובע היהודי בעיר העתיקה ריכז אליו את סיפורו ההיסטורי של ירושלים כולה. זהו סיפורו של "בית משפחת וינגרטן" ברחוב אור החיים 6 – ושל הקהילה היהודית בירושלים בכלל
לירושלים העתיקה היסטוריה בת אלפי שנים, שמתחילה עוד לפני העת העתיקה ועוברת בתקופה הרומאית דרך הצלבנים והממלוכים ועד הדורות האחרונים בהם שלטו בה העות'מניים, הבריטים, הירדנים – והעם היהודי לאחר שכבש אותה חזרה לפני 54 שנים בדיוק בכ"ח באייר תשכ"ז – 1967.
רבות נכתב וסופר על קורותיה של ירושלים והקהילה היהודית הקטנה והעתיקה שהמשיכה לשבת בה באדיקות ובמסירות במשך כל אותן שנים, אך נראה שאין יותר מתאים לספר את סיפורה של ירושלים ושל אותה קהילה מסיפורו של בית אחד, "חצר וינגרטן" ברחוב אור החיים 6 ברובע היהודי של העיר העתיקה.
בפתח הבית, לצד שער הברזל המוביל אל הרחבה הפנימית אנו פוגשים את ר' משה כרמל וינגרטן, איש אדיב ונעים סבר שמכניס אותנו אל ביתו בו הוא מתגורר מאז כיבוש העיר העתיקה ב-1967, ולמעשה משפחתו היא הראשונה שחזרה להתגורר בעיר לאחר המלחמה, אבל על זאת – בהמשך.
"למשפחה שלי יש את השורשים הארוכים והעמוקים ביותר בעיר העתיקה בירושלים", אומר וינגרטן, "למעשה, השרשרת המשפחתית שלנו מתחילה בבית הזה בו אנחנו יושבים כבר בתחילת המאה ה-19, 136 שנים לפני מלחמת השחרור, אני חלק משושלת זו, דור שביעי בה", הוא מוסיף.
בשלב זה וינגרטן בן ה-70 לערך, קם בזריזות מהכורסה ושולף תיקיית מסמכים עבת כרס ושלל ספרים, אלבומים ותמונות המתעדים את ההתיישבות היהודית בעיר העתיקה ושמשפחתו, משפחת וינגרטן ומשפחת פ"ח רוזנטל, היוותה חוט שדרה מרכזי בה.
"בשנת 1700 לערך לספירת הנוצרים החלה העלייה היהודית-אשכנזית הראשונה לארץ ישראל ולירושלים עיר הקודש. הייתה זו עליית רבי יהודה החסיד וקהל עדתו שנותר בעיר גם לאחר מותו של מנהיגם זמן קצר אחרי שהשתקע בארץ ישראל. באותן שנים הקהילה היהודית הייתה מיעוט קטן בקרב היהודים של ירושלים שבין החומות, שבה חיו בעיקר קהילות עדות ספרד ויוצאי ארם, אורפלים, ואפילו קהילה תימנית נכבדה באזור הכפר סילוואן, הוא השילוח.
"אותה קהילה אשכנזית החליטה לייסד בית כנסת מפואר בסטנדרטים של אותם ימים והחלה בבנייתו של בית הכנסת "בית יעקב", אך על מנת לעמוד בהוצאות העצומות לקחו על עצמם חברי הקהילה הלוואות ומשכונות רבים משכניהם הערבים. למרות רצונם הטוב התקשו בני הקהילה לפרוע את חובם, ומפחד התנכלויות בעלי החוב לבני אשכנז אשר זוהו על ידם בשל לבושם ומראם נאלצו לעזוב את העיר ירושלים, לא לפני שבעלי החוב הענישו אותם ושרפו בשנת 1710 את בית הכנסת המרכזי, הידוע היום בכינויו – 'החורבה'".
לישון בחדר בו נולד האר"י הקדוש
מאז, כמעט 100 שנה שלא גרו בירושלים מוקפת החומות יהודים אשכנזים, אך הבית עצמו לא נותר שומם. וינגרטן מספר לנו על הדמות שהטביעה את חותמה לא רק על הבית, אלא על הרחוב כולו, "רבי חיים בן עטר הידוע בכינויו 'האור החיים הקדוש' היה גר בבית הזה בו אנו נמצאים עד שנפטר בו שנה לאחר שעלה לירושלים בשנת 1743, והוא בן 47 בלבד".
והאור החיים לא היה הצדיק הראשון שגר במתחם. מסתבר שהעדויות מראות כי גם האר"י הקדוש, לא פחות ולא יותר, נולד בבית הזה וגר בקומה הראשונה שלו עד שנת רצ"ד – 1534 לספירה, כשהיה בן שבע.
לא בכדי זכה הבית לכינוי "בית הקדושים", על שם הצדיקים והקדושים שחיו בו משך מאות שנים. וכאן גם מתחילה השרשרת המסקרנת של בני משפחתו של וינגרטן. "הדור הראשון שהתגורר בבית הזה היה רבי שלמה פ"ח רוזנטל שבנו, רבי יצחק היה אביה של סבתי עליה השלום אסתר טויבה לבית פ"ח רוזנטל והם התגוררו בבית שכבר אז, בשנות העשרה והלאה של המאה ה-19 (תקע"ב – 1812) היה מהבתים הוותיקים ובעלי המעמד בקרב הקהילה היהודית הקטנה בעיר. בני המשפחה עסקו בצורפות ומכירת כלי יודאיקה ותכשיטים (ומכאן גם מקור שמם – פ"ח, ראשי תיבות, פיתוחי חותם – א"ט) ועסקו במסחר בכל רחבי המזרח התיכון ומירושלים ייצאו את מרכולתם לסוריה, למצרים, עיראק, פרס ועוד והיו בעלי ממון רב, מה שאפשר להם לקנות את אותו מתחם, שעתה נקרא "חצר פ"ח רוזנטל" ואף 3-4 בתים נוספים בתוך הרובע העתיק".
לאחר פטירתם של בני משפחת פ"ח רוזנטל ירשה בגיל צעיר יחסית את הבית ואת שאר הנכסים סבתו של וינגרטן אסתר טויבה ובשנת תרפ"א, 1921 היא התחתנה עם הרב אברהם מרדכי וינגרטן.
בגיל צעיר התחיל הרב וינגרטן לעסוק בעבודה ציבורית ואף היה דמות ידועה לא רק בקרב יהודיה, אלא גם בשכבות רחבות של הציבוריות הירושלמית כולה והיה מכובד על כל העדות ומנהיגיהן, גם אלו המוסלמיות והנוצריות שהיו שכנות לקהילת יהודי העיר העתיקה.
"סבא שלי ע"ה, הרב וינגרטן, שמש שנים רבות כ"נשיא יהודי ירושלים העתיקה" והיה ידוע כעסקן ציבורי נאמן לבני עמו בכל עת במהלך חייו ומסור למען עיר הקודש בכל נימי נפשו. במעמדו זה פעל לטובת יהודיה וניהל שורה של מוסדות צדקה רבים אותם תמך ומימן מכיסו וממונו. ביניהם 'בית תבשיל ותמחוי לעניים' שהיה פתוח 'לכל דיכפין' ו'מרפאה כללית', שבה ניתנה עזרה רפואית לכל תושבי העיר העתיקה ללא הבדל דת וגזע. כמו כן, סבא עמד בקשר עם המוסדות הלאומיים והשלטונות בכל הנוגע לתושביה והיה אחראי לארגון ולסדר הציבורי ליד הכותל המערבי בימי חג ואבל".
הרב וינגרטן היה ידוע במעשיו המפוארים של צדקה וחסד, גילה אומץ לב ומסירות נפש, הקרבה למען הזולת והסתכנות למען הכלל והציל מאות יהודים מהם לוחמי מחתרות ואחרים סתם חסרי מזל שהרב וינגרטן ערב להם בפני השלטונות ושילם מכספו למי שצריך היה על מנת לפדות אותם ממאסר ומעצר, אחדים מהם אפילו מחבל התליה.
עם ההכרזה של בן גוריון על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל ופרוץ מלחמת השחרור שמש הרב וינגרטן, הסבא, כמנהיג הקהילה היהודית של ירושלים שבין החומות וייצג את תושביה בפני ההנהגה הציונית וראשי הצבא שאך עתה הוקם.
19 שנים של גלות ברחביה
"ירושלים של 1947, טרם החלטת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר הייתה עיר מעורבת בה חיו יהודים לצד ערבים, כאשר שכונות יהודיות שוכנות בסמוך לשכונות ערביות, בפסיפס של שכונות, ומרכזי מסחר, מוסדות עירוניים ודרכי גישה משותפים לכלל התושבים" מסביר משה וינגרטן. "מרבית השכונות היהודיות החדשות התרכזו בצפון מערב העיר, והשכונות הערביות במזרח ובדרום כשהרובע היהודי בעיר העתיקה היה מובלעת יהודית בתוך אזור ערבי צפוף ולכן תוכנית החלוקה שהציעה ועדת האו"ם לחלוקת ארץ ישראל העדיפה שלא 'להסתבך' עם חלוקת ירושלים והמקומות הקדושים שבה, המקודשים ביותר לשלושת הדתות, ליהודים, למוסלמים ולנוצרים, ולכן החליטה על 'בינאום' ירושלים, הכוונה הייתה להכרזה על ירושלים, המעורבת ועל בית לחם הנוצרית כשטח בינלאומי לתקופת ביניים של עשר שנים ובסיומה ייערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר".
הנהגת היישוב היהודי באותן שנים החליטה לקבל, על אף החסרונות, את ההצעה – אך הערבים בחרו לדחות את התוכנית מכל וכל ולצאת למלחמה כוללת על היהודים. לדבריו של וינגרטן, "בהגנה ובפלמ"ח שהיו אחראיות על הגנת היישוב היהודי בטרם הקמתו הרשמית של צה"ל החליטו לוותר על המאבק בירושלים העתיקה, ככל הנראה מתוך נקודת הנחה שבכל מקרה העולם והאו"ם ידרשו את השארתה בינלאומית ועל כן אין טעם להיאבק ולהקצות כוחות יקרים לכיבושה, כאלו שהיו חסרים להם בגזרות אחרות".
במשך ששה חודשים ארוכים תקפו הערבים את הישוב היהודי בירושלים העתיקה ואת הדרך אליה ואף צרו עליה עד שלבסוף ב-28 במאי 1948 נכנעו חיילי מחלקת ההגנה שהופקדה על הגנת הרובע וההכוחות הלוחמים, ועימם תושבי הרובע היהודי נלקחו לשבי בירדן, כשבראשם "המוכתר היהודי האחרון" של העיר העתיקה – הרב אברהם מרדכי וינגרטן, יחד עם אשתו וארבעת בנותיו שהיו עימו ברובע.
19 שנה שמם הרובע מיהודים ואלו גם היו השנים היחידות מאז 1812 בהן משפחתו של וינגרטן לא גרה בבית שברחוב אור החיים 6 – עד אותו יום מאושר של כ"ח באייר תשכ"ז, 1967, כשנכבשה העיר ושבו בנים לגבולם. פחות מ-48 שעות אחרי שהרב הראשי לצה"ל הרב גורן תקע בשופר והכריז על הר הבית שבידינו כבר חזרו בני משפחת וינגרטן לביתם ההיסטורי והיו למעשה המשפחה הראשונה לחזור ולגור ברובע היהודי והיחידה שחזרה לביתה מלפני תש"ח.
"משך 19 שנים של השלטון הירדני בירושלים העתיקה סבא שלי היה נוהג מנהגי אבלות בצער על אובדן העיר ועד ואף היה חותם על מכתביו 'אברהם מרדכי וינגרטן – בגלות ירושלים', אך לצערי 3 שנים לפני מלחמת ששת הימים הוא נפטר בגיל 68 ולא הספיק לראות את איחודה של ירושלים והחזרה לרובע היהודי.
אימו של משה, רבקה ויינגרטן הייתה האזרחית הראשונה שסיירה ברחובות ההרוסים של הרובע היהודי לאחר ששת הימים, וביקרה קודם כול בבית ילדותה. רבקה מצאה את בית הוריה ואת בית הכנסת "אור החיים" שהיה בהחזקת המשפחה מדורי דורות כשהם שלמים במרביתם אך מוזנחים, לבד מאגף אחד שנפגע מפצצה בתש"ח. היא נדרה אז נדר לחזור לבית המשפחה ולבית הכנסת הזה ולשקמם. לאחר מלחמת ששת הימים הפקיעה ממשלת ישראל את כל הנכסים ברובע היהודי, ושבועות ספורים לאחר המלחמה החלה רבקה לנהל מאבק במטרה להחזיר לידיה את בית משפחתה ובסופו של דבר היא נאלצה לרכוש אותו מחדש. היא שיפצה אותו, הקימה בקומתו הראשונה את "מוזיאון חצר היישוב הישן", אותו ניהלה 25 שנים, והתגוררה בבית עד לפני כשמונה שנים – אז נפטרה, בגיל 90 וכיום נמצא הבית בבעלות בנה משה ומשפחתו.
"בסופו של דבר אני חוליה אחת בשרשרת הדורות הארוכה של היאחזות איתנה בירושלים ובעיר העתיקה ושמירה על הנוכחות היהודית בסמוך למקום המקדש. ומעל הכל, אני רואה בעצם מגורי וחיי באתרא קדישא ירושלים העתיקה – שליחות חשובה. שליחות אישית שהינה גם שליחות משפחתית, קהילתית, מורשתית ולאומית – כאחד וכולי תקווה שגם ילדיי ונכדי ימשיכו אותה בעזרת ה', בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", סיכם ר' משה וינגרטן, איש ירושלים העתיקה.
