הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)
הפרשה שלנו עוסקת מצד אחד בתיאור הטלטלות שעברו בני ישראל במדבר, ומצד שני בהתיישבות ובהתקבעות בארץ ישראל. להתיישבות בארץ קשורים הנושאים של תיאור חלוקת הנחלות, כולל תזכורת לנחלת בני גד וראובן וכן בנות צלופחד והדיון בהקצאת ערים ללוויים, החובה לכבוש את הארץ ולמגר את תושביה הנכרים, וכמובן התיאור הגאוגרפי של גבולות הארץ.
התיאור הגאוגרפי של גבולות הארץ מתכתב עם תיאור המסע במדבר, שאף הוא נכתב באמצעות נקודות ציון על המפה וחיבורם בקווים.
נקודות הציון במסע במדבר מתארות דרך חסרת כיוון ברור. הן אינן מציינות מסלול מסודר ישר אל המטרה, אלא דרך מעוקלת העולה צפונה ויורדת דרומה וחוזר חלילה תוך סטייה מזרחה במהלך הדרך, כשהתורה עצמה אינה מציינת במפורש היכן מצוי כל אתר בו חנו וממנו נסעו בני ישראל. לעומת זאת, נקודות הציון של גבולות הארץ שמתוארות מן הדרום (משם מגיע עם ישראל אל הארץ) דרך המערב והים לצפון ומשם מזרחה ודרומה על הגבול המזרחי עם כיוון השעון, מגיעות בציון הרוחות והמיקום המדויקים. הקורא בפרשה מתרשם בקלות מן הפיזור, מחוסר ההתמצאות של תיאורי הנדודים במדבר אל מול הגבולות, התחום, המרחב הברור והמצפן שמגיעים עם הכניסה לארץ.
התורה עצמה קשרה במקומות רבים את הקשר שבין המצב הפיזי, הגשמי ובין המצב הרוחני. כך בפסוקי "והיה אם שמוע" כשהשמיעה בקול ה' היא תנאי לרוחות ולגשמים בעיתם, וכאן, בתיאורים הגאוגרפיים הללו הקישור בין המצב הפיזי לרוחני המתבקש הוא בכיוון ההפוך. אובדן דרך ובלבול הם נחלת הנודדים ואילו בני הארץ עתידים להיכנס למשטר של רוחות, של גבולות, של תודעת מקום ומיקום.
עיקרי הציוויים הנכרכים עם השינוי הזה כאן, בפרשה, קשורים לצורך להתיישב. חלוקת נחלות קבועה, ערי המקלט, ערי הלוויים ואף דיון במבנה הבסיסי של ערים אלו. ולכאורה, התורה עוסקת רק ברובד החיצוני של קיבוע השינוי הפיזי, תחושת היציבות וההיאחזות בסדר קבוע ובעוגנים של מרחב גאוגרפי. אולם, חז"ל סברו שיש בתיאור ההתיישבות הזה גם קריאה לעיצוב תודעה רוחנית חדשה שמתחייבת מההתיישבות במקום אחד. הסדר החיצוני הוא פרקטל (צורה גאומטרית המורכבת מעותקים מוקטנים של עצמה, ויקפדיה), המעיד על הרכיבים הרוחניים הפנימיים המרכיבים אותו. כך למשל, תיאור מבנה ערי הלוויים שסביבן מגרשים הובן על ידי חז"ל כמבוא לדיון על מבנה העיר הקלאסית הנכון. מכאן גזרו חז"ל את דיני ההרחקות מן העיר המצוינים במסכת בבא בתרא, וכן את תחום העיר לעניין שבת. הדאגה לריאות ירוקות, למבנה נאה ואסתטי של העיר היא גם מבוא לאפשרות הגדלת המרחב הרוחני של האדם והקרקע הפורייה שעל מצעה הוא מתגדל. בין נוי העיר ובין דיני תחומין נמתח חבל דק ביותר. גם המעבר מדיון במבנה ערי הלוויים אל דיון במבנה כל עיר ועיר מלמד שחז"ל סברו שהמבנה הרוחני של הישיבה בארץ צריך להיות כשבמרכזו מצויה המחשבה על עבודת ה' והשראת השכינה.
רבו המפרשים שעסקו בחשש הגדול מפני תופעת "וישמן ישורון ויבעט" המתעצמת עם הכניסה לארץ. אך לא רבים התעכבו על התהליך ההפוך, של האפשרות העצומה שיש בהתיישבות בארץ, שבמרכזה ירושלים, שהשכינה באה בה לידי ביטוי לא בענני כבוד אלא בבית ובעיר. לא במקום המרוחק, הנשגב, הטרנסצנדנטי אלא בכל מקום כפשוטו. ועם הכניסה לארץ גם השכינה מוצאת לה בית ומקום.
(מסעי תשפ"ב)
