מערכת שבתוןאראל סגל הלוי
"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאֵתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ”ה, י).
בשנת היובל, כל האדמות שנמכרו היו חוזרות לבעלים המקוריים. האם יש לחדש מצווה זו בימינו?
יש טוענים, שמצוה זו שייכת לעבר, לתקופה שהחברה היתה חקלאית, והאדמה היתה אמצעי הייצור העיקרי. לענ"ד, זו טענה שטחית (תרתי משמע), שהרי האדמה היא השטח לכל פעילות אנושית – דיור, הקמת מפעל, ואפילו קידוחי נפט. מחיר האדמה מהווה חלק גדול ממחיר הדירה: אדם שיש לו אדמה, יכול להגיע ל"דיור בר השגה", או לפחות קרוואן, תוך פחות משנה; אדם שאין לו אדמה, יצטרך לעבוד 20 שנה כדי לכסות את המשכנתא לבנק. כך מועברים סכומים עצומים מהעניים לעשירים – דרך שכר-דירה או ריבית על משכנתא. אם כך, גם בימינו ישנה חשיבות רבה לאדמה.
מצד שני, יש טוענים שמצוה זו שייכת לעתיד, שהרי "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות, ככל מצוותן האמורה בתורה" (רמב"ם, מלכים ומלחמות יא א). אולם, באותו מקום בדיוק נאמר גם, שהמשיח "מקבץ נדחי ישראל"; והנה, הציונים, ברוב חוצפתם, לא חיכו למשיח, אלא חיפשו דרכים לקיים את קיבוץ הגלויות בימינו – ובע"ה נחלו הצלחה מדהימה. אם כך, גם בעניין היובל לא חייבים לחכות למשיח.
ואכן, רבים מהוגי הדעות הציוניים חיפשו דרכים ליישם את מצוות היובל בימינו. כך למשל: הרצל ("אלטנוילנד", ה'תרס"ב) טען שמטרתה של המצוה היא "למנוע את הצטברות העושר בידי יחידים", ולפיכך הציע ליישם את המצוה ע"י בעלות קולקטיבית על הקרקעות – רעיון המיושם בימינו ב"חוק מקרקעי ישראל". ז'בוטינסקי ("רעיון היובל", ה'תר"ץ) טען שמטרתה של המצוה היא להבטיח שוויון-הזדמנויות, ולפיכך טען שבימינו יש לחלק באופן שיוויוני את כל הרכוש – ולא רק את הקרקעות – פעם ביובל; ועוד.
אולם, בתורה כלל לא נזכרו רעיונות אלה ביחס ליובל: לא רעיון הבעלות הקולקטיבית (שהרי התורה בפירוש קובעת שיש לחלק קרקע לכל אדם), ולא רעיון השיוויון (שהרי בתורה רק הקרקעות חוזרות לבעליהן – לא המטלטלים ולא הכסף, ואפילו לא הבתים בערים המוקפות חומה; פסוק כט). מצוות היובל היא וּקְרָאֵתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; דרור = חירות (אונקלוס); דרור – גם מלשון דיור (רבי יהודה, ראש השנה ט:); אם כך, בהקשר של אדמות, דרור הוא חופש הדיור – החופש לבנות דירה, חופש שזוכה בו רק מי שיש לו אדמה פרטית.
בימינו, רוב האדמות בארץ ישראל אינן חופשיות – הן שייכות למדינה. גם מי שקונה אדמה, אינו חופשי לבנות בה את ביתו כרצונו, אלא הוא תלוי בוועדות התיכנון והבניה; זו אחת הסיבות העיקריות למחירי הדיור הגבוהים. על-פי התורה, יש למצוא דרך לחלק את האדמות בצורה שווה, כך שלכל אזרח תהיה אדמה פרטית, חופשית לחלוטין ממגבלות ואיסורים; אדמה שתישאר בבעלותו ובבעלות משפחתו לתמיד. בשנים האחרונות הוצעו מספר דרכים לקיים מצוה זו במציאות של ימינו; הדיון בהן הוא נושא למאמר נפרד.
(בהר תשעב)
