הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)
"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל…" (אמור, כד:י-יא).
סתם הכתוב ולא פירש ולא פירט את כל פרטי המעשה. לא נאמר מתי אירע הדבר ולשם מה יצא בן הישראלית מאוהלו והיה מתהלך במחנה. יתרה מזו, איננו יודעים על מה הייתה המריבה. לעומת זאת, התורה טורחת לציין כי המקלל היה בן איש מצרי. והרי דווקא פרט זה הוא שולי, לכאורה; מדוע צוין הייחוס המשפחתי של המקלל, והרי העיקר הוא המעשה עצמו?!
טמון כאן מסר מאוד עמוק בדבר מידת אחריותו של היחיד כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו, ולמידת אחריותה של החברה כלפי היחיד. נדמה כי יש מקום להבין את העניין על רקע העובדה שבמצבים מסוימים אנו דווקא נתנגד – ובתוקף – לגישה שמפרידה בין מוצאו של העושה לבין המעשה שעשה. במקרים רבים יש בהחלט מקום לבחון את הנסיבות שהביאו אדם לעשות מעשה חמור. ייתכן שיש להתבונן ולראות גם את הגורמים ואת האילוצים; לא לראות רק את ההוא שזורק אבנים או תלמיד שסרח, אלא גם את הרגע שלפני, את העלבון או הרקע שהביא אותו למצב זה.
"על פי מנהג יהודי אתיופיה, בניגוד למקובל ביתר קהילות ישראל, יהודי הוא כל מי שנולד לאב יהודי"
מדרש ההלכה התנאי (הספרא, פרשה יד) מסביר לנו את הרקע למעשה של אותו איש מצרי על פי דברי המדרש- הסכסוך שהתגלע מסביב לשאלת השתייכותו של המקלל לשבט דן הובא להכרעה בפני בית דינו של משה. בית הדין דחה את טענת היוחסין של המקלל מכוח הטיעון שלפיו הזכות לנחלה נקבעת על פי ייחוסו של האב. ולפיכך אינו זכאי להתנחל במחנה דן. קביעה זו היא שגרמה לאותו אדם שיצא, ומתוך כעסו על פסק הדין קילל את ה'. הספרי מרחיב את תיאור המעשה, מתייחס לשאלת מעמדו של 'בן איש מצרי' בישראל, וקובע "שנתגייר היינו שנכרי היה בתחילה, ונאמר עליו "בתוך בני ישראל" על שום שהתגייר". ביסוד הקביעה עומדת ההנחה, ככל הנראה, כי באותם ימים נקבע הייחוס לפי האב, וכי עדיין לא נתקבל העיקרון שיהדותו של אדם נקבעת לפי האם.
בעניין השאלה אם יהדותו של אדם נקבעת לפי האב או לפי האם, הרמב"ן מציין כי "הצרפתים" (=חכמי צרפת) הבינו את העניין באופן אחר, ולדבריהם, מה שנאמר בספרא "מלמד שנתגייר", הוא משום שקודם מתן תורה, הייחוס נקבע לפי האב. בקרב החוקרים ישנה מחלוקת. קבוצת חוקרים טוענת ש"על-פי חלק מספרות המחקר התגבש השינוי של קביעת הייחוס לפי האם במאה השנייה לספירה". מנגד, יש חוקרים החולקים על גישה זאת וסבורים ש"הכלל ההלכתי המקובל ייחוס הנולד מנישואי תערובת לאם לא יכול לנבוע מהמשפט הרומי, הן מסיבות כרונולוגיות והן מסיבות משפטיות. הוא קודם לתקופת התנאים ואף קודם לספר עזרא". במילים אחרות נראה שהקריטריון לקביעת הייחוס – שאלת "מיהו יהודי" והסיבות לכך נתונות במחלוקת עד עצם היום הזה.
כיצד "ביתא ישראל" התמודדה עם השאלות הללו? על פי מנהג יהודי אתיופיה, בניגוד למקובל ביתר קהילות ישראל, יהודי הוא כל מי שנולד לאב יהודי. לשאלת "מיהו יהודי" יש תשובות אפשריות רבות ומקצתן עלולות להוביל אותנו לטעויות הרות גורל. יש מי שמבקש להדגיש את הצד הסובייקטיבי שבעניין, ולומר כי יהודי הוא מי שבעיניי עצמו הוא יהודי. בצד השני קיים, כמובן, הקריטריון האובייקטיבי של ההלכה היהודית, אך את ההגדרות ההלכתיות יש ליישם מתוך בירור ולימוד מעמיק, מתוך התחשבות וראייה פרגמטית עד כמה שאפשר, ועם הרבה סנטימנטים. בעולמה של יהדות אתיופיה, ההשתייכות ללאום מותנית בכוונה המחשבתית של האדם ולא בקשר האתני-ביולוגי, להיוולד להורים יהודיים. גם עניין חיוב בתורה ובמצוות לא עמד במרכז אלא כוונת האדם ורצונו לקשור את גורלו עם גורל העם היהודי. מרגע זה הוא יהודי לכל דבר ממש כמו לידה מחדש.
אם נחזור לאיש המצרי, אזכור מוצאו של המקלל בא להעביר לנו את חומרת המעשה ובה בעת פרשה זו מטילה הרבה מאוד אחריות לסביבה ולחברה. אותו איש מצרי הרגיש ניכור וחוסר אונים מוחלט; שללו את זהותו, הוא הרגיש שאין לו מקום בנחלת ה', ולפיכך הגיב כפי שהגיב. גם בחברה הישראלית ישנם לא מעט אנשים המרגישים מורחקים מנחלת ה'. היחס שהם מקבלים אינו מתחשב בראייתם הסובייקטיבית את עצמם כשומרי תורה ומצוות. ראוי לאמץ גישה ההולמת יותר את מורכבות הבעיה, גישה של פתיחות, רגישות, סובלנות וקבלת האחר. כפי שהייתה נהוגה במסורת היהודית לדורותיה וכפי שהיא משתקפת בדיני מיהו יהודי במסורת עתיקת היומין של ביתא ישראל.
פרשת המקלל אפוא יכולה ללמד אותנו להגיע למצב בו אנו בוחרים את הבחירה הנכונה, תוך נאמנות להלכה, מתוך הכרה ולא מתוך ניכור!
(אמור תשפ"א)
