מה יציל את הבית שלי?

שלא כדרכה פותחת התורה את פרשת נגעי בתים באמירה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן", בעוד שבדרך כלל נאמר "כי תבואו אל הארץ”. השם "ארץ כנען" התפרש על-ידי מלומדים שונים במובן של ארץ הארגמן, או ארץ הסוחרים. ברם, יש המפרשים שמקור השם "כנען" במילה כניעה. בארץ כנען עם ישראל אמור להרגיש כניעה לפני בורא עולם שנתן לו את הארץ. תודעת היושבים בארץ צריכה להיות שזו "ארץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה" – לא ארץ שכבשנו באמצעות כוחנו ועוצם ידינו, ולא ארץ שירשנו בגין זכויותינו הרבות. נגע הצרעת ניתן לדברי הפסוק "בבית ארץ אחוזתכם" – הנגע פוגע כשאנשים מייחסים את האחוזה לעצמם, מתוך הרגשה של בעלות גמורה, ושוכחים שהיא מתת א-לוהים (ראו כלי יקר, ויקרא יד, לד).
מה שיציל את הבית שלנו מנגעים היא המודעות לכך שהוא לא לגמרי שלנו. ל-ה' הארץ ומלואה, והבית הוא שלנו על תנאי ובערבון מוגבל. הוא שלנו כשאנו מרגישים בו כניעה, ולא החשבה עצמית מופרזת, כך בבית האישי, וכך בבית הלאומי. ההיסטוריה של מדינת ישראל אכן מלמדת שהכישלונות הגרועים ביותר שחווינו היו כרוכים בעודף ביטחון עצמי, בשאננות וביוהרה של מנהיגים.
ההבנה שקיומנו בארץ מותנה בדרישה להתנהלות כנועה לפני ה', עשויה להסביר מדוע קיום זה מאותגר באופן מתמיד על ידי אויבים שונים, ובניגוד לעמים אחרים, הוא לא מצליח להפוך בשום שלב למובן מאליו. נולדנו ונועדנו לחיות בארץ בה עלינו להתהלך בחשש מתמיד, איננו יכולים לצבור ביטחון מלא וליהנות מיציבות בת-קיימא. אפשר שגם זה הוא חלק מהרעיון שבשורה היא לעם ישראל שנגעים באים עליהם (ספרא עה). הנגעים מהווים תזכורות ואותות אזהרה מפני אשליות של איתנות ועוצמה.
יחד עם זאת יש להיזהר מלהצביע על נגעים בבית הלאומי שלנו. פרשת נגעי בתים מלמדת שלא על נקלה מכריזים על בית שהוא נגוע. בעל הבית החשוד לא אומר לכהן שיש נגע בביתו, אלא "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". יש שפירש את השימוש בכף הדמיון כנובע מרצון להתרחק מדבר שקר (מהר"ל, גור אריה), ויש שפירש זאת כביטוי של דרך ארץ בבחינת "למד לשונך לומר איני יודע" (ר' אליהו מזרחי על רש"י). אולם נראה שיש באמירה "כְּנֶגַע" גם זהירות מהדבקת תווית של בית נגוע, שכן כל בית מוחזק כטהור עד שיוכח אחרת. יתרה מזו, תיוג בית כנגוע עלול להיות גם כנבואה המגשימה את עצמה. אם יאמר אדם "נגע נראה לי", הוא פותח בכך פה לשטן (ראו תוספות יו"ט למשנה נגעים, יב, ה)
גם הכהן שמוסמך לקבוע כי הבית נגוע, יכול להגיע למסקנה זו רק אחרי תהליך בן כמה שלבים: פינוי הבית, ראיית "שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר", ביצוע הסגר של הבית לשבעה ימים, בדיקה ביום השביעי המגלה כי "פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת", חילוץ האבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע, גילוח שכבה חיצונית דקה, החלפת האבנים שחולצו באבנים אחרות, החלפת העפר שגולח בעפר חדש, ואחר כל זאת המתנה נוספת של שבעה ימים. רק "אִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת" אחרי שפונה ונוקה, גולח וחודש, רק אז יקבע הכהן כי "צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא", ואין מנוס מלהוציא לו צו הריסה.
דומה שמתוך פרשת נגעי הבתים עולה קריאה גדולה להיזהר מחריצת דין שלילית על בתי ארצנו ועל יושביהם. ברובד הראשון יש להיזהר במציאת נגעים משפטיים שמובילים להרס בתים ויישובים. אפשר בקלות להרוס, אך קשה מאוד לבנות. שוב ושוב אנו עדים לכך שתכניות להריסת יישובים בוצעו במיומנות, אך תכניות לבנייה מתעכבות זמן רב.
ברובד נוסף פרשה זו רומזת לכך שיש להיזהר במתיחת ביקורת שלילית על כל מה שבנינו בבית ארץ אחוזתנו. יש לחשוב פעמיים, ואף לשבת שבעה נקיים לפני שחורצים דין שלילי על בתים: בתי המשפט, בית המחוקקים, בתי חולים ובתי ספר. לא ממהרים "לעלות עם דחפור די-9 על בית המשפט העליון", ולא מגזימים בתיאור הליקויים בהתנהלות צה"ל. זכינו לעצמאות הנכספת בבית ארץ אחוזתנו, וקיומה דורש מאתנו להביט בבתיו ובתושביו בעין טובה, במבט שאינו מחפש נגעים רעים, אלא חותר למגעים חיוביים.
(תזריע מצורע תשעז)