אילו אבותינו היו חיים

"בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא חטאו – אנו כמי שלא באנו לעולם" (עבודה זרה ה, א).
"לפי שהן חיים לעולם, וכל זמן שהן קיימין – אין אנו חשובין כלום" (רש"י שם).
תארו לעצמכם איך היינו מרגישים בעולם שאין בו מוות, עולם בו חיים ופועלים עדיין אנשים בני מאות או אלפי שנים. אנשים שהיו מלכים, לוחמים ומלומדים בממלכות עתיקות שהתפוררו מזמן; שלקחו חלק באותם מאורעות שעבורנו הם היסטוריה או מיתוסים; שראו את כל התרבות האנושית צומחת ומתפתחת לנגד עיניהם; כמה קטנים ועלובים היינו מרגישים לידם, כמה קצרים היו נראים לנו ימי חיינו, וכמה דלים היו ניסיוננו, חכמתנו וחוויותינו!
חשבו על הפער העצום בן ילד בן 13 לזקן בן 90 – ותארו לעצמכם איך הוא היה נראה מול אדם בן 500 שנה, או 5000 שנה, מול מישהו שהכיר באופן אישי את דמויות התנ"ך ואת גדולי ההיסטוריה.
גדולי החכמים, השליטים וההרפתקנים של דורנו – היו נראים לעומת קדמונים כאלה כמו ילדים קטנים המשחקים בגן, וכל עולמנו הרגשי והחווייתי – האהבות, הדאגות, התקוות והמאבקים – היה נראה פעוט עד כדי כך, שהיינו מתביישים לייחס לו חשיבות. מנקודת מבט של מאות או אלפי שנים, הכל מתגמד: מהו ראש ממשלה, המנהל איזו מערכת בחירות מקומית, מול המלכים והקיסרים האדירים של מצרים, בבל, סין ורומא העתיקות, אנשים שכבשו את העולם תחת כפות רגליהם? איזו משמעות יש ללבטים ולהתמודדויות של נישואין וזוגיות, בעולם בו מסתובבים אנשים שחיו עם אלפי נשים שונות, בארצות שונות, לאורך מאות שנים?
אמנם, היו גם יתרונות למציאות הזו. ראשית, היא היתה מלמדת ענווה את כל הצעירים היהירים הבטוחים שהם יודעים הכל, ומכניסה אותם לפרופורציות (אם כי הם תמיד יכולים לטעון שהזקנים כבר מיושנים, תקועים בעבר, לא מעודכנים וכדו'). ושנית, במציאות כזו לא היה עוד מקום לכל אותם סילופים היסטוריים ודתיים, שאנשים אוהבים לעשות כדי לעצב את העולם כרצונם, ולהתאים את ההיסטוריה להשקפתם הפוליטית והתרבותית. אילו היו חיים כיום אנשים מזמן התנ"ך, בית שני, או ימי הביניים, לא היו מעיזים ההיסטוריונים לסלף את הנתונים כרצונם ולהתיימר לדעת את האמת בכל הקשור לזמנים הללו, כאילו הם אלו שחיו שם.
אבל למרות היתרונות, נראה שהתחושה הכללית היתה כל כך מקטינה ומשתקת, שככל שהיו הדורות מתקדמים – הם היו הולכים ומתנוונים, ולא מעזים להזיז אצבע בצילם של אבותיהם הכבירים.
לכן, טוב עשה אלוקים בכך שהביא את המוות לעולם, ובכך נתן מקום לדורות החדשים ליצור ולהתפתח בפני עצמם, כמו ילד שעוזב את בית הוריו כדי לגדול בעצמו. זהו מעין סוד הצמצום, המסלק את גילוי האלוקות האינסופי כדי לפנות מקום לעולם.
עם זאת, היה מעניין אילו בכל זאת היו מסתובבים בעולם כמה קדמונים כאלה, מתקופת התנ"ך ומהעולם העתיק – לא כולם כמובן, אבל כמה נציגים כאלה פה ושם, מארצות שונות ותקופות שונות בהיסטוריה. עצם נוכחותם היתה מכניסה באנשים פרופורציות וענווה, והופכת את העבר וההיסטוריה למציאות מוחשית ואמיתית, ולא ל"אוסף של נרטיבים" כפי שמציגים אותה הפוסטמודרנייים. לאחרונה התפרסם סרטון נדיר בו נראים החפץ חיים וגדולי ישראל נוספים, במהלך "הכנסייה הגדולה". כמה מרגש לראות במו עינינו אגדה מהלכת כמו החפץ חיים, וכמה מרגש היה אילו יכולנו לפגוש בעצמנו אישים דגולים כמו הבעל שם טוב, הרמב"ם, ר' עקיבא או שלמה המלך! (מצד שני, תארו לעצמכם איזו מהפכה היתה מתחוללת בעולם הישיבות אילו הרמב"ם היה מופיע לפתע – הרבה מאד פירושים ומחקרים על דעותיו ושיטתו היו מושלכים לפח בבושת פנים…)
וזה יקרה, בעזרת ה', בתחיית המתים, במהרה בימינו.
(ויקרא תשעה)