הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)אנשים רבים בימינו סובלים ממה שניתן לקרוא לו "עיוורון צבעים מוסרי". דהיינו, הם רואים את המוסר באופן של שחור לבן: אם זה פוגע באחרים זה אסור (שחור), ואם זה לא פוגע באף אחד זה מותר (לבן). יש גם כאלה שעיוורים לגמרי ביחס למוסר, אבל הם מעטים ולא עליהם מדובר כאן. על כל פנים, הבעיה של עיוורי הצבעים הללו היא שהעולם המוסרי שלהם מאד דליל ומצומצם: הוא מבוסס כולו על עיקרון אחד בלבד – לא לפגוע בזולת, ותו לא. כל מה שאינו נכנס בגדר הזה, הם לא מסוגלים לראות בו בעיה מוסרית כלשהי.
עיוורון הצבעים המוסרי הזה, הרידוד של המוסר כולו לנקודה אחת, נובע מהגישה הליברלית הרווחת כיום, שמנסה לצמצם למינימום את החובות והדרישות המוטלות על האדם, בשם אידיאל החופש. לשם מה נברא האדם? מה ייעודו ותכליתו? לא משנה, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה – העיקר לא לפגוע באחרים, כדי שכולם יוכלו ליהנות מהחופש הזה. ובכן, חופש זה דבר נחמד, אבל האם פסגת השאיפות אליה הגיעה האנושות אחרי אלפי שנות היסטוריה, היא רק "לא לפגוע באחרים"? הזהו כל האדם? זה כל מה שהוא נדרש להיות? לא משנה אם יהיה שיכור או מתהולל, בטלן או תאוותן, כל מה שחשוב הוא לא לפגוע בזולת? כמה עלוב ובלתי נסבל הוא "מוסר" כזה, שלמעשה אי אפשר אפילו לקרוא לו מוסר, סתם תועלתיות בסיסית.
למרבה המזל, עוד ישנם אנשים שטרם לקו בעיוורון צבעים, והם מסוגלים להבחין בגוונים רבים יותר של מוסרי ולא מוסרי: גם מעשה שאינו פוגע באף אחד יכול להיות בלתי מוסרי אם הוא פוגם בכבודו של העושה אותו, בצלם אלוקים ובקדושה שבו, ביחסים בינו לבין משפחתו ועמו, או במידות הטובות. בשביל לא לפגוע בזולת, מספיק להיות כבש; בשביל להיות אדם מוסרי, צריך יותר מזה. האידיאליסט המוסרי האמיתי אינו בוחן מעשים רק לפי השאלה אם הם פוגעים במישהו. הוא מסתכל בעיני רוחו על החזון האידיאלי של המציאות, ומנסה לעצב אותה בהתאם לו, כמו הרכבת פאזל לפי הציור שעל הקופסה. הוא מבין שלא בא לעולם רק כדי ליהנות, אלא כדי לעשות משהו – להפוך לאדם טוב באמת. (וישלח תשפ)
