"זה לא בכוונה"

"זה לא בכוונה" מהווה תירוץ שכיח ביותר, שננקט על ידי משרעת גדולה מאוד של גילאים. הילדים הקטנים רגילים לנקוט טיעון זה כאשר גוערים בהם, ובין אם הדברים נכונים ובין אם לאו – האמירה "לא בכוונה" נתפסת אצלם כיסוד בסיס לפטור. תפיסה זו משתקפת לא רק בעולמם של הילדים, כי אם גם בשדות השיח של המבוגרים. משעה שדבר מסוים נעשה לא בכוונה נראה כאילו מדובר ב"אונס", ולפיכך אנחנו פטורים מהאחריות ומהתיקון של הדברים שנעשו שלא בכוונה.

את התנועה הזו, משני צידיה, מאתגר קורבן החטאת. קורבן החטאת בא בעיקר על מעשים שנעשו שלא בכוונה, כי אם בהגדרה ההלכתית של "שוגג". קיומו ניצב נגד שתי תפיסות מנוגדות: מחד גיסא, אלה הטוענים כי בשל העובדה שבדיני ממונות "אדם מועד לעולם", אין לקבל כלל את הריכוך שמחפה על עצמו בטיעון שהדברים נעשו שלא בכוונה. לדבריהם, "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות", ובשל כך יש להתעלם מהכוונה ולהתייחס למעשים בלבד. קורבן החטאת מלמד שלא כך שהוא, שכן ההלכה אכן מבחינה בין שוגג למזיד. רבינו בחיי, בספרו "חובת הלבבות", מוכיח גם מכאן את חידושו המרכזי בדבר החשיבות הגדולה של מחשבת הלב והפנמת החיים הדתיים. העולם האמוני אינו מתייחס אפוא רק למעשים, כי אם יש חשיבות לכוונות, וכשדברים נעשים בשוגג הם אכן רכים יותר מאשר פעולת מרד במזיד.

מאידך גיסא, אדם שחטא בשוגג צריך להביא קורבן, ויש להבחין בין "אנוס" ובין שוגג. בכך קובעת התורה כי אחריותו של אדם מקיפה גם את המעשים שלא התכוון לעשות. שתי סיבות מרכזיות נאמרו להצדקת עמדה זו, ולהבחנה שבין האונס והשוגג. ראשונה בהן היא הקביעה שבכל שוגג יש ממד מסוים של מזיד. לו הדברים היו חשובים לאדם, הוא היה בונה גדרות וסייגים כדי לא לאפשר גם מצבים של "לא בכוונה". העובדה שהוא לא עשה כך מלמדת על ממד מסוים של רשלנות או התייחסות ברפיון לסכנת הפגיעה, ועל כך הוא צריך כפרה. שנייה בהן היא דברי הרמב"ן בפרשתנו: "…וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא. ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל הא-לוהים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש…" (פירוש לתורה ויקרא ד, ב). לאמור: הפגיעה נעשתה. עולמנו נברא באופן כזה שגם אם לא הייתה שום כוונה לעבור את העבירה – היא נעברה, והיא הזיקה בעולם. את העובדה הזו צריך לתקן. את הפגימה בנפש יש לשקם. התיקון מתחיל בווידוי על משמעויותיו השונות, והשיקום של ההתקשרות שבין אדם לריבונו של עולם נעשה על ידי קורבן חטאת במשכן ובמקדש.

קורבן החטאת מובא בעיקר על עבירות שבין אדם לחברו. אולם, שני שורשיו מלמדים אותנו רבות על האחריות שלנו כבני אדם. התורה אינה מתירה לאדם להסיר את האחריות מעליו גם כאשר מדובר במעשים שלא היו בכוונתו לעשות. התורה עושה זאת, כי היא מכירה אותנו. התורה יודעת כי יכולנו למנוע את הדברים אם הם היו חשובים לנו יותר, ובשל כך היא מחייבת אותנו לתקן ולשקם; לא זו בלבד, אלא שבסופו של דבר הותרנו חורבן בגלל הרשלנות שלנו, וזו אחריותנו.

לו היינו כולנו מאמצים את הבשורה שיש בקיומו של קורבן החטאת לכל מערכת קבלת האחריות שלנו – היינו הולכים בדרך מתוקנת יותר בכל העולם החיוני של חיים של אחריות.