ובגויים לא יתחשב?!

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". פסוק זה, מנבואתו של בלעם הרשע, מצוטט תדיר על ידי מדינאים וסתם יהודים, כביטוי לכך שלא ראוי לו ליהודי – אם לא אסור לו – לשקול את תדמיתו בעיני 'אחרים', ובעיקר לא יהודים, כאשר הוא מבקש לחַשֵב את דרכו בקיום המצוות ובכלל.

ברבות הימים, נוסחה אמירה זו בניסוחים שונים, שאחד המפורסמים שבהם: "לא חשוב מה יאמרו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים". אמרה זו מעורה היטב גם בנקודות ציון רבות בהיסטוריה היהודית. לימים, הייתה גם לאחד מקווי הדרך המנחים של מדיניות החוץ הישראלית (ע"ע "אוּ"ם-שמוּם").

המדינאי המהולל, ד"ר יעקב הרצוג ע"ה, עשה שימוש בפסוק "עם לבדד ישכון" בוויכוחו הנודע עם ההיסטוריון ארנולד טוינבי, ובו הכתיר גם את ספרו שבו הביא חלק מעיקרי עמדתו בוויכוח זה.

אכן, מפשט הכתובים ומהקשרם – וכך, במיוחד מהמילים שלפניו, שעניינן המובהק הוא תיאור מצב ולא ציווי: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" – עולה שיש בו יותר תיאור של מצב קיים מאשר ציווי ממשי משאלת לב. גם התרגומים הקדומים למקרא הלכו בדרך זו. לדידם, עַם ישראל "לבדד" ישכון משום ש"בגוים לא יתחשב", מפני שבמציאות הריאלית אין הוא מעורב בין האומות ונוהג כמעשיהם. לפי גישה זו, "אי ההתחשבות בגויים" אינה עניין כלל לתדמיתנו בין האומות או ל"מָה שיאמרו הגויים", אלא ביטוי לכך שדתנו "שוֹנָה מכל עם" ובעטיה עלינו לשכון "בדד" ולא להיטמע בין הגויים.

כל מי שהוגש לו אי פעם אוכל כשר בטיסה לחו"ל, כשעיני הלא יהודים מביטות בו, חש על בשרו את תחושת ה"שוֹנוּת" הזו. כך, מקל וחומר, כאשר מדובר בנישואי תערובת רחמ"ל, או ברצון יהודים להיבדל משכניהם הלא יהודיים במגורים, בחינוך ובכל מסילות החיים.

הגישה האחרת מציבה את הפסוק כאידיאל ואולי אפילו כציווי. לפיה, "דעת המקום", הדין והמחויבות כלפי שמיא עיקר, ולא "דעת הקהל". לפיכך, אַל לו לאדם לתת את ליבו ולהעניק משקל כלשהו, ולו זעיר, ל"מה שיאמרו" ולתדמיתו בעיני אחרים.

בניגוד לעמדה זו, קיימת בהלכה ובמשפט העברי גישה חולקת הרואה ב"מה יאמרו" – ויהיו אלה גויים או יהודים – שיקול חשוב ביותר, ולו מטעמים שבאיסור 'חילול השֵם'.  הֵד לכך ניתן למצוא כבר בתורה. כך, למשל, לאחר מעשה העגל, ביקש משה רבנו כפרה מהקב"ה ונימק את בקשתו גם בהשפעה האפשרית שעשויה להיות לענישת בני ישראל על דעות העמים שסביבם: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלֹתם מעל פני האדמה" (שמות לב, יא). כך נהג משה רבנו גם במעשה המרגלים (במדבר יד, כ): "וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת… וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".

מוטיב זה בא לביטוי כמה פעמים גם בשירת התוכחה של משה רבנו (דברים לב, כו-כז), ומבליט את חשיבותה של "דעת הקהל" כטעם להקלת העונש מעל החוטאים: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימו,ֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת". וכך גם בהמשך (שם, פס' לו-לז): "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. וְאָמַר אֵי אֱ-לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ".
בניגוד לאמרה שהבאנו בראש דברינו, מלמדים אותנו מקורות אלה שחשוב לתת את שימת הלב גם למה ש"ישמעו הגויים" וגם למָה שיאמרו (לעניין זה ראו בהרחבה מאמרי: "'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד (ירושלים תשס"ו), עמ' 123-88).

מקום מרכזי נודע ל'דעת הקהל' גם בתחום הענישה. בפן המהותי, אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא הרתעת עבריינים שבכוח, "למען יראו וייראו". ביטוי חריף לשיקול זה בא באחת מתשובות הרא"ש, שעניינה חשד שלא הוכח על פי דיני הראיות המחמירים שבמשפט העברי. השאלה נשלחה על ידי החצרן היהודי, דון יהודה בן יצחק וקאר מקורדובה. במקרה שבא לפניו נחשדה אישה שזינתה ונתעברה מחוץ לנישואין: "ושאלו ממנה היהודים כשראוה מעוברת, ממי נתעברה, והודתה בפניהם שמן הגוי שהיתה חשודה עמו. ומפני שיראתי שמא תתחלף [=שמא תמיר דתה], לא נראה לי לדרוש ולחקור בפרהסיא על זה… ואחר כך כשהלכנו לקוליאר נודע לי שילדה זכר ונקבה, כ"ד לאייר, ומת הזכר והמירה הנקבה, שלקחוה הישמעאלים, על פי הדברים אשר אמרתי, שהישמעאלים אומרים כי כן הוא. על כן אני מחלה פניך היקרים והנעימים שתנחני בעצתך הנכונה כיצד אדון אותה, כדי שלא יהיו משפטי תורתנו קלים ובזויים בעיני העמים… וכל הקהילות אשר סביבות קוקא מרננין, כי יצא דבר הזונה על כל הגוים להבזות דתנו בעיניהם, ולמען תשמענה כל הנשים ולא תעשינה כזמתה. ומה שעלה בדעתי, מפני שהעניין כל כך מפורסם, ליסרה כדת מפורסם לחתוך חוטמה(!), כדי לשחת תאר פניה שקישטה בפני הבועל, ושתפרע לאדוני העיר קצת ממון. ועתה, אם תרצה בעצתך להחמיר יותר או להישאר בדיני, כן אעשה, ממנה לא אטה".

עיון בשאלה מלמד שלצד החומרה היתרה שייחסו לעברת הניאוף, גם תדמית דת ישראל בעיני החברה הנכרית הייתה אחד הנימוקים המרכזיים להחמרה בעונש. ולא לחינם נזכר בתשובה מרכיב זה פעמיים: "שלא יהיו משפטי תורתנו קלים ובזויים בעיני העמים", "כי יצא דבר הזונה על כל הגוים להבזות דתנו בעיניהם".

הכרעת הדין האיומה יוצאת דופן בחומרתה: חיתוך אפה של האישה כדי שתתגנה על מנאפיה. כל זאת, כשאין ראיות קבילות על מעשה האישה, ואף הודאתה – הודאת בעל דין – אינה ראויה שתתקבל לאור עקרון היסוד במשפט העברי ולפיו "אין אדם משים עצמו רשע". החשש מפני "מה שיאמרו הגויים", אם בית הדין היהודי יקל בדינה, לעומת הנהוג והמקובל בבתי הדין של הנוצרים בני התקופה, השפיע על גזר הדין הקשה.

קצרו של דבר: הגם שהיהודים, ודייניהם בכלל זה, "עַם לבדד ישכון" הם ועליהם לקיים מצוות "ובגוים לא יתחשב", ועל אף עקרון היסוד הגדול במשפט, ולפיו אין על דיין אלא מרות הדין שהוא דן לפיו", הא ותו לא, כמו בשאר תחומין, גם בעניין זה התמונה מורכבת יותר. מצד אחד, לא אחת משפיעה, ובדין, דעת הקהל על התוצאה המשפטית. מצד שני, אין להפריז בחשיבותה ויש להתחשב בה רק במידה, במשקל ובמשורה.