חד גדיא

הפיוט שמופיע בסיומה של ההגדה של פסח שימש במשך מאות בשנים כר פרשני מעמיק ונרחב לרבים מגדולי ישראל להציע את משנתם על חג הפסח. כל מתבונן מצוי יגלה שהקשר בין הפיוט לחג עצמו איננו ניכר (למעט הגדי, אך מצוות הפסח היא בכבש, כידוע). עם זאת, מנהג מקובל כמעט בכל קהילות ישראל הוא לשורר פיוט זה, ומנהג ישראל תורה הוא.
פירוש מיוחד ובלתי מוכר נכתב על הפיוט הנודע, כמו גם על הפיוט שלפניו, "אחד מי יודע", שגם קשרו לפסח קלוש למדי. מחבר הפירוש "מגד מישרים" הוא חכם ממוצא הונגרי בשם הרב משה בלומנפלד. הרב בלומנפלד הוציא לאור בהנובר בשנת תרי"א (1851 למניינם) ביאור זה, ויש מקום להרחיב על מבנה הספר. נעיר כאן הערה קצרה שקשורה ב"הסכמות" לספר, ולאחר מכן נתבונן בביאורו לחד גדיא. על אף רשימה מכובדת של רבנים מסכימים, מי שקורא בעיון את המלצותיהם של הרבנים (הם מקפידים על כך שמדובר בהמלצות גרידא) לא יכול להמלט מתחושת חוסר נעימות מסויימת. כך לדוגמה בדבריו של הרב גאטשלק שלזינגר, בשם דייני המבורג:
ונתבקשנו מאתו להיות לו לעזר ולסעד בהוציאות ספרו לאור הדפוס, וראינו שהוא אינו נוגע מענין הדינים ורק מוסר השכל ורמזים, לכן נעננו לבקשתו ליקח אי״ה אחר גמר הדפוס ספר אחד במחיר כפי אשר ישות עליו" (עדות נוספת למחסור הכלכלי של המחבר ניתן לראות בעמוד האחרון של החיבור, בו הוא מתנצל על שלא הדפיס את שמות כל המסייעים לו מחמת ההוצאות הכבדות).
קשה לומר שמדובר בהסכמה נלהבת, שכן היא ניתנת רק לאור העובדה שהמחבר נמנע מלעסוק בענייני הלכה. בדומה לכך ראה דבריו של הרב משה הס מהופגייסמר, שמסביר שעל אף שהוא נמנע מלהסכים על הספר, הוא מוכן לרכוש עותק אחד ממנו. כמה וכמה מן הממליצים אף מנמקים את נכונותם לרכוש את הספר בנימוק של "כבדו ידי משה" (כלומר, מחמת הוצאות הדפוס הכבדות; כך ר' נתן הלוי מילר מפולדא; הרב אהרן משה מנירנבורג; הרב יצחק איש רוטנברג), וכן משום "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים" (כך הרב יועץ גוטליב, דיין בהמבורג; הרב אהרן משה מנירנבורג). ההסבר לכל זה הוא כנראה חוסר ההיכרות שהיה לחכמי אשכנז עם הרב בלומנפלד. כך עולה מהקדמת ר' יוחנן ויטקובסקי, שמתאר את נדודיו של הרב בלומנפלד דרך אלטונא, שם נפגשו ונוצרה ביניהם ידידות עמוקה. עוד ניתן לקרוא דברים מצערים מפי הרב בלומנפלד עצמו, בהקדמתו:
"וגם אנכי עני וכואב ראיתי ונתון אל לבי כי בן חמשים שנה אנכי היום לעצה; והזמן הכרחתני לעזוב את ביתי וארץ מולדתי, ולילך הלוך רצוא ושוב בארץ נכריה במדינת אונגארן (הונגריה) באין מצוא מנוחה לנפשי וגווי, ובני הנולדים לי לקח אותם אלקים, ולא יכולתי לעבוד את ה׳ ולהגות בתורתו כימי קדם, מגודל הצרות והתלאות אשר מצאתני ועברו על ראשי, מנעורי עד היום; ומכאובי נגדי תמיד הלוך וגדול, עד כי גדול מאד, כי אפילו יתר הפלטה אכל הברד כי שתי בנותי הנשארים לי מן הזכרים נאבדו ממני בעת עזבי את ביתי ולא ידעתי אנה הן, וכל השומע תצלנה שתי אזניו ולא ידעתי איזה בית אבנה לי למקום מנוחתי מנוחת הנפש: לעשות לי זכרון",
ועוד ברוח זו.
ביאורו של הרב בלומנפלד ל"אחד מי יודע" מסמיך את שלושה עשר בתי הפיוט לי"ג עיקרי האמונה, בדרך ייחודית. את חד גדיא, לעומת זאת, מבאר הרב בלומנפלד בדרך אחרת. לשיטתו, הסיבה שבגינה חד גדיא נתקן בסוף ההגדה היא מפני הכלל "אחרון אחרון חביב". זאת בשל הקריאה המהדהדת בסוף הפיוט בה הקב"ה שוחט למלאך המוות. הווה אומר, הגאולה האחרונה, זאת שעתידה להביא קץ ומזור לצרותינו, הגאולה מהיצר ומהרשעות העולמית, היא חתימתה של ההגדה של פסח. אמנם, אם את י"ג בתי "אחד מי יודע" יש להסמיך לי"ג עיקרי האמונה, הרי שעשרת בתי "חד גדיא" הם כנגד עשרה נסיונות מרכזיים שנתנסו בהם ישראל במהלך הדורות ביחסיהם אל מול הקב"ה, נסיונות שבחלקם הגדול נכשל עמנו (חטא העגל והמרגלים, החורבנות ועוד). לכן, את אמירת חד גדיא יש לבצע בהמתקת סוד עם הקב"ה, בחתימת ההגדה החגיגית. ההגדה נאמרת בעברית, לשון הקודש, לשון מובנת לכל. לעומתה, חד גדיא נאמרת בארמית, לשון שרק הקב"ה מקשיב לה, ומלאכי השרת אינם מכירים אותה (ראה בבלי שבת יב, ב). שכן בחד גדיא עם ישראל מגוללים לפני הקב"ה כבוידוי את רוע מעלליהם, ברמז שמובן לשני צדדי הברית, אך בהשתוקקות לגאולה עליונה ונשגבת, על בסיס גאולה מצרים.
עוד מסביר הרב בלומנפלד שאת חד גדיא יש לומר בחתימת ההגדה, כטוב לבנו ביין אחרי ארבע כוסות, וכמאמר חז"ל "נכנס יין יצא סוד". בפיוט זה יוצאים סודות עמוקים, שקשורים באופי ההשגחה והאמונה של ישראל בקב"ה ושל הקב"ה בישראל, אמונה שמעניקה לנו כוחות חיים ועוצמות שמובילות לעת הגאולה.
(צו תשע)