הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)בפרשת אמור מופיעה רשימת חגי ישראל המכונה בפי חכמינו "פרשת המועדות" (משנה מגילה פ"ג מ"ה), מנויים בו כל ימי הקודש שבלוח העברי, אלה המכונים "מקראי קדש" (ויק' כ"ג, א' וב'). פעמיים מוזכרת מצוות ספירת העומר בתורה, בפרשתנו, ופרשת ראה. ספירת העומר נועדה לתחום את התקופה שבין הבאת קורבן ה'עומר' עד היום בו מביאים את קורבן 'שתי הלחם'. ה'עומר' היה מתיר את התבואה במדינה, ואילו 'שתי הלחם', אותו מביאים בחג השבועות, מתיר את הקורבן במקדש. ה'עומר' היה מן השעורים ו'שתי הלחם' מן החיטים. חז"ל מוסיפים כי 'העומר' העשוי משעורים הינו "מאכל בהמה" (ירושלמי סנהדרין י"ב, ב') – הפן החומרי במציאות, ואילו 'שתי הלחם' עשויים מחיטים "מאכל אדם" (הוריות י"ג, ב') – הפן האנושי במציאות. דהיינו, מפסח לשבועות, מתרחשת התעלות מן הצד הבהמי אל הצד האנושי. המקשר ביניהם ספירת 49 ימים, 'ספירת העומר'. התעלות זאת הינה במידות טובות ולא רק בידיעות רחבות.
דִּיפְתֶרְיָה קָרֶמֶת או אַסְכָּרָה היא מחלה התוקפת בדרך כלל את דרכי הנשימה העליונות.
ל"ג בעומר כמובן איננו מופיע בפרשה. מקורו במנהג שהתפתח החל מהמאה ה-12. במהלך השנים נקבעו ימי 'ספירת העומר', לימי צער ואבל לזכר מותם של 12 אלף זוגות תלמידי רבי עקיבא שמתו על שום שלא נהגו כבוד זה בזה. "…תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות ס"ב ע"ב), לפי דעה אחת במיתת אסכרה, דיפתריה.
המקור הראשון שמציין כי מנהגי האבלות פוסקים ביום ל"ג בעומר הוא ר' אברהם בן נתן הירחי, (המאה ה-12), המביא בשם ר' זרחיה הלוי, כי בספר ישן הבא מספרד כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד "פרוס העצרת", ומשמעות 'פרוס' היא חמישה עשר ימים, וזהו ל"ג לעומר (הלכות אירוסין ונישואין עמוד תקל"ח). לפי מסורת אחרת נפטר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), ובשעת פטירתו נתגלו לו סודות תורה נשגבים. מסורת זו מקורה בשיבוש, כפי שעמד על כך הרב נחמיה גינזבורג, שהרי בגמרא מבואר שרשב"י הוא מתלמידיו של רבי עקיבא שהעמיד לאחר שנסתלקו כ"ד אלף תלמידיו (יבמות ס"ב, ב'), וכיצד יתכן לומר שרשב"י נפטר ביום ל"ג בעומר כפי שנפטרו באותו יום שאר תלמידי רבי עקיבא? ומה גם שרשב"י האריך ימים אחר רבי עקיבא ולא נפטר על פניו כשאר כ"ד אלף התלמידים?! (שו"ת, דברי נחמיה, או"ח סי' ל"ז).
רבי שמעון בר יוחאי, תלמידו המובהק של רבי עקיבא, שטבע את האמרה "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ממשיך קו זה ואומר "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (בבא מציעא נ"ט ע"א). כשרבי עקיבא נאסר בבית האסורים על ידי הרומאים, המשיך רבי שמעון ללמוד אצלו בחירוף נפש (פסחים קי"ב ע"א). העובדה כי הפך ל"ג בעומר ליומו של רשב"י נובעת מאמירותיו ותגובותיו לשלטון הזר, ולאופן שבו עתיד להתנהל בית המדרש שאחרי המגיפה.
התלמוד כורך את סיבת המוות באסכרה עם דיון שמתנהל בין התלמידים, ממשיכיו של רבי עקיבא לאחר המגיפה, כשנכנסים שוב לכרם ביבנה במגמה לשקם את עולם התורה שחרב עם מות תלמידי רבי עקיבא. בתלמוד מובא שאז הם שאלו על מחלת האסכרה "מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה"? (שבת ל"ג ע"ב) והשיבו כי הפה הוא הגומר את תהליך המחשבה ומוציאו לפועל, ועל כן מחלה זו מתבטאת בעיקר בפגיעה בפה, ובגרון. מגיפה זו מתוארת בגרסת המדרש הארץ ישראלי "על שהייתה עיניהם צרה אלו באלו" (קה"ר פר' י"א), דבר המעיד על יחסים בין אישיים פגומים. מסתבר, שאפשר להיות למדן גדול בתורה ופגום מאוד במידות. רשב"י, תלמידו המובהק של רבי עקיבא לא יניח לכך לקרות שנית. בפרקי אבות הוא יאמר "שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן" (אבות פרק ד' משנה י"ג). רשב"י מציין שלושה כתרים, ומפרט ארבעה, התשובה היא, 'כתר שם טוב', אינו באמת כתר, אין שררה כזו, אין זה 'כתר מלכות' או כהונה ואף לא 'כתר תורה'. כתר כזה שעשויה להילוות אליו גם שררה, ועם כל זאת הכתר הזה עולה על כולם, את זאת לימד לא אחר מרשב"י שעליו ועל הדומים לו נאמר בתלמוד "אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן" (שבת י"א ע"א). התובנה שעולה מן המגיפה ההיא – תורה בלי מידות טובות אינה תורה!
(אמור תשפ)
