הנתיב השלישי – סיפורה של קואליציה חדשה

בחודשים האחרונים, העימות בין אנשי הציונות הדתית לעולם החרדי סביב סוגיית השירות הצבאי עלה שלב והגיע לממדים שלא היו מעולם. והנה, דווקא בתקופה הזו קמה קבוצה שמבקשת ליצור מאבק משותף של חלקים משני המגזרים האלה כנגד העמדות השמרניות הקיצוניות השולטות בשני המחנות. כדי לבדל עצמה משניהם, בחרה הקבוצה לקרוא לעצמה 'הנתיב השלישי'.
יאיר שלג
כותרת המשנה של התנועה חדשה, 'הנתיב השלישי', מבטאת אולי יותר מכל את מגמתה: 'תורה עם דרך ארץ'. כלומר: היא שואפת לחזור לתפיסה שבה עולם התורה אינו מגדל שן המתבונן בעולם במבט לעומתי ומזלזל, אלא כזה המעורה היטב בכל תחומי המעשה, ואינו דוחה באופן גורף שום תחום חיים. להיפך, הוא מבקש ליטול בהם חלק. עולם המחויב לערכים דמוקרטיים וליברליים במקביל לערכי התורה ומתוכם, ולא מוכן שהקונפליקטים שמתגלעים בין שני העולמות הללו יאלצו אותו לבחור ביניהם.
בבסיס היוזמה מונחת תחושה שהמנהיגויות הרבניות והפוליטיות של הקבוצות החרדיות ושל הקבוצות הדתיות-לאומיות מוליכות את קהליהן למקום קיצוני, וכי הערכים שלהם אותן הנהגות מטיפות ולמענן הן פועלות בקהילותיהם ובמוסדות החינוך שלהן, יוצרים חילול ה' גדול. על אף השוני ביניהן, המנהיגויות של שתי הקבוצות הללו פועלות בסימביוזה למען מדיניות שמרנית (למשל בבחירות לרבנות הראשית, וכן בהצהרות ציבוריות וגילויי דעת בנושאים שונים שעל הפרק, ואפילו בתחום הגיוס), מקפידות לתייג את כל מי שלא שייך אליהן כ'לייט' או 'שמאל', וזאת כדי ליצור דה-לגיטימציה כלפי קבוצות אחרות. דה לגיטימציה זו מביאה לכך שלמרות שבשטח יש לא מעט אנשים שלא מזדהים עם שני הנתיבים הקיימים, אין לנתיב השלישי ביטוי בשיח הציבורי ובמנהיגויות הפוליטיות, החרדית והדתית-לאומית.

מי שעומד מאחורי היוזמה הוא הרב ד"ר מיכאל אברהם. הרב אברהם הגיע זה מכבר למסקנה שהחלוקה הישנה והמקובלת בין ציונות דתית לחרדיות, חלוקה שקו פרשת המים שלה נסוב סביב הזהות הציונית והמחויבות למדינת ישראל היא במידה רבה חלוקה אנכרוניסטית. אמנם 'אגודת ישראל' הוקמה מתוך תפיסה אנטי ציונית, אך בעקבות השואה והקמת המדינה ובחלוף השנים, ההתנגדות החריפה לציונות כבר אינה נחלת רוב החרדים. אמנם, המלחמה הנוכחית מוכיחה שהמחויבות והמסירות למדינת ישראל בשטח, היא עדיין גורם המבחין בין הציבור החרדי לבין הציבור הציוני הדתי (לצד חובת הגיוס והשירות הלאומי, הלגיטימיות של לימודי ליבה ושל יציאה לעבודה), ועם זאת, למרות שרוב הציבור החרדי אינו מחויב באופן הזה לפרויקט הציוני ולא רואה בו ערך דתי, הפכה מדינת ישראל לעובדה קיימת גם בעיניהם, וחלקים גדולים מתוכם מחזיקים בעמדות ימניות. שאלת הגיוס אינה נובעת מתוך התנגדות למדינה, לשגשוגה ולביטחונה, אלא מעליית תפיסת חשיבות לימוד התורה לאורך שנים רבות, ובעיקר מחשש לחילונם של המתגייסים.

במניפסט שפרסם לפני כשנתיים ביטא זאת הרב אברהם באופן ציורי: "לא מזמן נמצא בספריית בודליאנה באוקספורד פרק לא מוכר של 'הנסיך הקטן', מאת אנטואן דה סנט אקזיפרי. מסופר בו על ביקורו של הנסיך הקטן במדינת יעקב ביום העצמאות העשרת אלפים להקמתה. 'על מה אתם מתווכחים כל הזמן?', שאל בתמיהה כשראה קבוצות-קבוצות של אפורי שיער מתווכחים בכל קרן רחוב. על בגדיהם של מחצית מהם היה סימון שחור, ועל מחציתם האחרת – סימון לבן. 'אנחנו, שחורי השיער ולבני השיער, חלוקים בשאלה האם צריך להקים את מדינת יעקב' ענו לו. 'אבל היא כבר קיימת עשרת אלפים שנה, ונראה שכולכם מתייחסים אליה באותה צורה בדיוק', תמה הנסיך".
קו הגבול החדש בעולם הדתי לא עובר אפוא בעיקר בסוגיה הציונית, אלא בשאלת המודרניות והפתיחות לעולם. חשבו, לדוגמה, על הרבנות הראשית. כל מי שמכיר את השטח יודע היטב שהזיהוי בין גמישות הלכתית ומודרניות של הרב או הדיין לבין יחסו לציונות הוא שגוי בעליל. הרבה יותר חשובה עמדתו ביחס לנשים, ביחס ללימודים אקדמיים, ליצירה תרבותית וביחס ליישום ההלכה במציאות ימינו. אבל הדבר לא מפריע לנו להתכתש שוב ושוב בשאלת זהותו הציונית או היעדרה.
בשנים האחרונות הועמק שיתוף הפעולה בין חרדים לחרד"לים כנגד המגמות הליברליות. החרדים והחרד"לים משתפים פעולה, כשלא תמיד ברור מי המוביל ומי קיצוני יותר. ראו מה קורה במאבקים כנגד מתן מעמד כלשהו לזרמים הלא-אורתודוקסיים, מעמד הנשים, יחס ללהט"בים או שינוי כלשהו בהליכי הגיור בישראל.

השאלה היא היכן נמצא כל מי שאינו מסכים לקואליציה הזאת? מי מייצג אותו? המנהיגות החרדית ודאי לא (למרות שיש לא מעט חרדים שתומכים בעמדות מתונות ומודרניות יותר), אבל גם המנהיגות הציונית-דתית הקיימת היא חרד"לית-שמרנית, כך נוצר מצב שאין שום ביטוי ציבורי לעמדות אחרות בציבור הדתי והחרדי. המחנה הדתי המתנגד לקואליציה החרדית-חרד"לית הוא כרגע מושתק. אין לו נוכחות ואין לו ייצוג בשיח הציבורי כיום. הנתיב השלישי קם מתוך מחשבה שהגיע הזמן להשמיע ולהנכיח את קולו של המחנה הזה. המכנה המשותף הבולט בין חבריו הוא סביב נושאים של חירות ומוסר: מקומה של הדת במרחב הציבורי והמודרני, שוויון לנשים, מתווה הכותל, ההתמודדות עם סירובי גט, סמכותה המופרזת של הרבנות הראשית (המונופול על גיור, נישואין וכשרות), כפייה דתית, מדיניותם של בתי הדין הרבניים, יחס ללהט"בים, זכויות הפרט, שילוב חרדים בצבא ובכלכלה, היחס לזר ולזרמים יהודיים אחרים, היחס ללא יהודים וכדומה.
הנתיב השלישי נוצרה 'מהשטח'. מי שקם ועשה מעשה היה אברהם יהושע אינדיג, צעיר חרדי בוגר ישיבת סלובודקה, ותלמיד של הרב אברהם, שהחליט לפנות לשורה ארוכה של אישים במחנה החרדי והדתי-לאומי ולצרפם לתנועה שתחבר את הגושים המודרניים והפתוחים יותר בשני המחנות. הוא זכה להיענות מרשימה (הקוראים מוזמנים להציץ באתר התנועה ולהתרשם). מספרם ומעמדם הציבורי של החברים החרדים בתנועה קטן מזה של החברים מן הציונות הדתית. אין פלא בדבר שהרי, לפחות בשלב זה, עצם מעמדה של התפיסה המודרנית-ליברלית בתוך הציונות הדתית גבוה בהרבה ממעמדה בעולם החרדי. יחד עם זאת, החברים החרדים בקבוצה כבר הוכיחו בעבר שיש להם יכולת לטלטל את החברה החרדית ולשנות מהלכים בקרבה: אם בהקמת ישיבות תיכוניות לצעירים חרדים, שותפות בהקמת הנח"ל החרדי והקמת ישיבות הסדר חרדיות. כך שיש מקום לאופטימיות גם לגבי המאבק העקרוני על המודרניות. בעיקר יש מקום לאופטימיות מפני שבשורתה החדשנית של הקבוצה החדשה הוא בשיתוף הפעולה שבין אגפים מודרניים ופתוחים בשני המגזרים.

כנגד הקולות השמרנים והמסתגרים הנתפסים כמייצגים גם את העולם החרדי וגם את הציבור הדתי לאומי, שיתוף הפעולה בין החרדים לאנשי הציונות הדתית בנתיב השלישי עתיד להוכיח שגם בתוך העולם החרדי יש קונים לבשורה המודרנית (המתונה), והיא אינה נחלתה הבלעדית של קבוצת קצה "המושפעת מהרפורמים", כפי שרבים מהחרד"לים אוהבים לכנותה. התנועה מצפה שהקבוצה החדשה תסייע לחרדים המודרניים לבדל את עצמם מהחרדיות הקיצונית ובכך יחושו חופשיים יותר לא להיות כפופים לנורמות ולערכים שמכתיבים המרכיבים השמרניים שמהווים את המנהיגות החרדית הקיימת. בה במידה מטרתה גם לשחרר את בעלי הזהות הציונות-דתית מהמחויבות למנהיגויות הקיימות ומראיית החרד"לות כמודל אידאלי (וממילא, מתפיסה עצמית בעייתית של 'לייטים'). אפרופו הזהות, נושא הזהות, מתברר, הוא נושא רגיש שהשפיע על שמה של התנועה החדשה. בתחילה השם שנבחר היה – הזהות השלישית – הנבדלת משתי הזהויות ה'ישנות', אבל בהמשך התברר שלאנשים קשה להחליף 'זהויות' ולפיכך, נבחרה המילה 'נתיב', כדי לבטא מסלול שונה.

שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים שחברו ל'נתיב השלישי' בולט במיוחד כעת על רקע המלחמה המתמשכת, ונוכח העמידה מנגד של הציבור החרדי בשעה גורלית זו שבה אנו מצויים, שבה יש צורך באלפים רבים של מתגייסים להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים הקיומיים. הדבר נכון גם לגבי השילוב בלימודי ליבה ובהשתתפות בחיים הכלכליים שיכריעו את עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. החברים החרדים ב'נתיב השלישי' מזדהים לחלוטין עם הצורך לשלב את הציבור החרדי הן בעולם הכלכלי והן בעולם הגיוס (בדרך ובמינונים שונים). כאמור, לחלק הזה של החברה החרדית אין קול ציבורי ואין מנהיגות.

ברוח דברים אלה נוסח גילוי דעת של הקבוצה החדשה: "אנו, החתומים מטה, חברי תנועת 'הנתיב השלישי', מוחים כנגד החקיקה העולה בימים אלו להצבעה בכנסת, ולפיה תינתן גושפנקא חוקית להשתמטות המונית של סקטור שלם באוכלוסייה, ללא הבחנה אמיתית בין לומדי תורה ושאינם כאלו, וכל זאת בעת מלחמה קשה. למרבה הכלימה, מובילות את הצעד הזה המנהיגות הרבנית והפוליטית של כל המפלגות הדתיות והחרדיות בישראל, שלכאורה עושות זאת בשם התורה. זוהי מנהיגות שאיבדה את הבושה; שחרגה מכל אמת מידה תורנית, הלכתית ומוסרית, ויוצרת חילול ה' נורא שלא נשמע כמוהו.

"…אנו סבורים שחובה הלכתית ברורה וגמורה היא על כל צעיר חרדי להתגייס למלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר, וכי בניגוד לתירוצים הנשמעים מפי ההנהגה הפוליטית והדתית ניתן להגיע למתווה גיוס הכולל השלכות כלכליות אישיות ומוסדיות, אשר יוביל לעלייה דרמטית בשיעור הגיוס של הצעירים החרדים, לצד יצירת מסגרות המאפשרות שמירה מוקפדת על אורח החיים החרדי… יש לציין, פרטים מסוימים בניסוח הזה לא היו מוסכמים על כלל חברי הקבוצה, ולכן בינתיים גילוי הדעת טרם פורסם, אבל רוחו הייתה מקובלת על רוב חבריה ככולם".

כדרכן של קבוצות מסוג זה, ניכרים בקבוצה גם דיונים אידיאולוגיים ערים (לעיתים על קוצו של יוד), או סוגיות תיאורטיות. כך למשל התקיים דיון האם יש לשאוף לשינוי תפיסת העולם החרדית ביחס למשמעות השירות הצבאי, או רק לשינוי פרקטי של ההתנהלות החרדית. ברוח זו, התעורר גם ויכוח האם לצרף לקריאה הפומבית בסוגיית הגיוס גם קריאה מפורשת שלא להצביע עבור שום מפלגה או אדם שיתמכו ב'חוק הגיוס', המעגן מבחינה משפטית את השתמטות רוב החרדים המצויים בגילאי השירות ממילוי חובתם. היו גם ויכוחים על מינוני הגיוס, על המקום ששאלת הגיוס צריכה לתפוס בפעילותנו ועוד.

התנועה מפעילה כבר אתר אינטרנט הנושא את השם 'הנתיב השלישי'. באתר מתוארים דרכה וערכיה של התנועה, וכמובן שגם ניתן להצטרף באמצעותו לפעילות. בחודשים הקרובים מתוכננים גם יציאה לציבור בקריאה להצטרפות לתנועה, כמו גם הקמת תאים ברחבי הארץ וגם קיום כנס השקה פומבי גדול, שבו ישתתפו רבים, מן המחנה החרדי והמחנה הציוני-דתי גם יחד, בתקווה לשיתוף פעולה פורה במאבקים שעוד צפויים בשנים הבאות.

התנועה מתכננת לעודד ולסייע ליוזמות מתוך החברה החרדית והציונית-דתית להקים מוסדות ברוחה, שיחנכו למחויבות לתורה, וביחד עימה גם לערכים דמוקרטיים, לחשיבותה של השכלה, לאוטונומיה ופתיחות מחשבתית, יספקו כלים לפרנסה וכמובן יעודדו תרומה לחברה. השאלה האם וכיצד להיכנס לעולם הפוליטי נמצאת כעת על שולחן הדיונים של התנועה החדשה. מצד אחד, הקבוצה אינה רוצה להיכנס למחלוקות של ימין-שמאל, כלכלי ומדיני, שכן חבריה משתייכים לכמה וכמה גוונים (ברובם סביב המרכז), ומטרתה היא קידום תפיסות דתיות ויחסי דת ומדינה; מצד שני, אין תחליף שישווה בעוצמתו לכוחו של המגרש הפוליטי. הסוגיות הללו עדיין מחכות להכרעה. 'הנתיב השלישי' קוראת לציבור המאמין בדרכה להצטרף לתנועה (דרך אתר 'הנתיב השלישי') ולתת ביטוי לנתיב שנוכחותו בשטח ברורה וקיימת, אבל עדיין לא קיבל ביטוי ציבורי הולם.