פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)חודש הימים שבין פורים לפסח מהווה זמן מתאים להרהר במשמעותם של החופש והחירות בעולמה של יהדות. למרות נס ההצלה הגדול של פורים, ידעו חכמים היטב כי בכך טרם נעשה דבר ואמרו "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (מן הסתם, לא התכוונו לעבודות הניקיון לקראת הפסח…). באחת: חירות אינה רק "יציאה מ…" אלא בעיקר "הליכה ל…", מילוי יעדים וחובות שלא אחת קשים פי כמה מן השעבוד.
בתודעת האדם בן ימינו, ה"חירות" ובן זוגה ה"חופש" הם בני בית רצויים ושכיחים. חירות הביטוי וחופש העיסוק, חירות התנועה וחופש ההפגנה והתהלוכה, הם אבני יסוד בדמוקרטיה המערבית, וטוב שכך. אכן, מוזר ככל שיהיה, מונחים אלה של "חירות" ו"חופש" אינם מופיעים כלל במקרא (המונח הקרוב להם ביותר, הוא ה"דרור", ואף הוא אינו שכיח ביותר). ושמא אין הדבר מקרי. תורת ישראל אינה רואה בחירות זכות, קריאת דרור להפקרות וחופש פעולה להגשמת מימושו העצמי של אדם או מתן היתר לעשות ככל העולה על רוחו. נהפוך הוא: בעולמה של יהדות החופש והחירות מאפשרים לאדם – בניגוד לעבד שכבול במצוות אדוניו – למלא טוב יותר ובאופן מושלם יותר את חובותיו, הן כלפי שמיא, הן כלפי אדם.
לא ייפלא אפוא, שגם חכמים שחידשו מונחים אלה (ואף כינו את חג הפסח "זמן חרותנו"), אמרו ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ומטה שכמו לסבול את עולה. בדומה, דרשו את הפסוק (תהלים פח, ו) "במתים חפשי" – כיוון שמת אדם, נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות" (שבת ל, ע"א), אבל כל זמן שהוא בחיים, הוא מצווה ועומד.
דבר זה בולט בסוגיית חופש הביטוי, שבימינו הפכה להיות דת לכל דבר, עם "כוהנים" ו"נביאים", הנושאים את דברה בקול גדול ונלחמים בכל המבקש להצר את גבולה. עיון בפרשתנו מלמד שבעולמם של חכמים, מתקשרים "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת" – וכל אותם מעשי רכילות ו"לשון הרע" שבצדם – דווקא עם עונשם הקשה של הצרעת והטומאה, עד שדרשו את תיבת "מצורע" כמין נוטריקון: מצורע=מוציא שם רע.
וכך נאמר במדרש תנחומא בפרשתנו: "וזאת תהיה תורת המצורע" מי שהוא מדבר לשון הרע בחברו – צרעת באה עליו. מנין אתה למד? ממרים. ראה מה כתיב במרים "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א), לפיכך "ויפן אהרן אל מרים והנה מרים מצורעת כשלג" (שם, י)… ומה דיברה במשה? אמרה: נטל משה אישה, והוא בטל מפריה ורביה. מיד לקתה מרים בצרעת, שנאמר "והנה מרים מצורעת כשלג". והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דיברה כי אם באחיה חביבה שלא בפניו, ולא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו, כך המספר לשון הרע על חבירו על אחת כמה וכמה? ". ויושם אל לב: על אף שתכליתה של מרים הייתה תיקון דרכיו של משה, ודבריה – אמת היו, לקתה על שהרבתה דברים שלא לצורך.
בחברה הדמוקרטית והליברלית בעולם המערבי בן ימינו, חירות הדיבור (שלא אחת הופכת, לצערנו, להפקרות דיבור) גוברת כמעט על כל ערך אחר, בהיותה – כך לפי הטענה – אמצעי חשוב לבירור האמת ול"מימושו העצמי" של אדם. לעומת זאת, חכמים היו מסויגים הרבה יותר כלפי הלהג המרובה, אפילו "מותר" הוא. הד לעמדה עקרונית זו, המשבחת את מיעוט הדיבור ומדברת בזכות זכות השתיקה, עולה ממקורות רבים במשפט העברי. למן פסוקי החכמה דוגמת "ולהג הרבה יגיעת בשר", "ברוב דברים לא יחדל פשע", "וקול כסיל ברוב דברים", ועד לדברי חכמים דוגמת "סייג לחכמה שתיקה" או "מילה בסלע – שתיקה בשניים". למרות אופיים והקשרם, פעמים הרבה לא נותרו אמרות אלה רק בגדר "עצה טובה בעלמא", אלא התגבשו לנורמה ממשית, מחייבת וכופה. ביטוי מובהק בזכות זכות (או, שמא נאמר, חובת) השתיקה מצוי בדבריו המפורסמים של רבן שמעון בן גמליאל. דווקא הוא, שהעלה על נס את ערך האמת, וראה בה אחד משלושת העמודים – לצד הדין והשלום – שעליהם נשען העולם (משנה אבות א, יח), לא ראה בחופש הביטוי ובפרץ הדיבור הנובע הימנו כמעיין המתגבר תוצאה הכרחית, והעיד על עצמו: "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא". (שמיני תשס"ה)
יתר על כן: בניגוד למקובל בימינו, שבהם "זכות הציבור לדעת" מועלית על נס, כמעט בכל תנאי ומצב, איסורי רכילות ולשון הרע עומדים בתוקפם גם אם תוכן הדברים אמת הוא, כמודגש בדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר 'כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני', אף על פי שהוא אמת – הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת".
סוף דבר: חופש הביטוי בעולמה של יהדות שונה בתכלית מזה המקובל בחברה בת ימינו. החופש והחירות רצויים ומקובלים, ובלבד שייעשה בהם שימוש ראוי ונאות ליישובו של עולם, לתיקונו ולא לקלקולו.
