הרב בנימין מונק, מנהל ביה"ס לחזנות ירושליםמעניין הדבר כי פרשיות "אחרי מות" "קדושים" ו"אמור" נופלות תמיד בסמיכות לאירועי הזיכרון של יום השואה וחללי צה"ל – השנה למשל נקראת פרשת "קדושים" ממש בערב יום הזיכרון לקדושי השואה ו"אמור" בערב יום הזכרון לחללי צה"ל. האם יש קשר בין הדברים והאם יש קשר בין הפרשיות הללו כשלעצמם, מלבד הקשר הטכני של הסמיכות? עיון בנושאים הפותחים את הפרשיות הללו מגלה שקיים אכן קשר הדוק.
בפרשיות "אחרי מות" "קדושים" ו"אמור" אנו מוצאים עניינים המוגדרים בתורה כ"קדושה" בכמה צורות. בפרשת "אחרי מות שני בני אהרון" אנו מוצאים התעלות נפשית גבוהה ביותר של אהרון ובניו. מות בני אהרון הינו סוגיה לא פשוטה וחז"ל התלבטו בה רבות. במדרש ובגמרא מובאות דעות שונות (ויקרא רבה, פרשה כ', ו' – ט' סנהדרין נ"ב): "תני ר' אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן על הקריבה ועל הקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה, על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן שלא נצטוו, על אש זרה – אש מבית כירים הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה – שנאמר (במדבר י"ז) 'איש מחתתו' איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה.
מכל זה ברור שחטאם של בני אהרון היה דק, מעורפל ולא ברור. מנגד כאשר אהרון מתבשר על מותם – אנו מוצאים גבורת נפש עילאית. הרי כמובן יכול היה להעלות טיעונים כנגד עונש מר שכזה על חטא שאינו ברור כלל – אך כל תגובתו היא: "ויאמר משה אל אהרן, הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרון (ויקרא י', א'-ג'). דממה מוחלטת – אף בליבו פנימה שלא הרהר אחרי המקום. אהרון ובניו מסמלים את הדרגה העילאית ביותר שאדם יכול להגיע אליה ולכן "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה" כפי שמביא רש"י: "נורא א-להים ממקדשיך – אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך" – זוהי קדושה עילאית כאמור. בפרשת "אמור" אנו מוצאים אזהרות לכהנים לגבי טומאת מת המותרת להם רק לקרובים והכתוב מדגיש שוב: "קדושים יהיו".
מאידך בפרשת "קדושים" אנו מוצאים לכאורה דברים שונים לגמרי. רש"י מביא על הפסוק "קדושים תהיו: הוו פרושים מן העריות". "קדושה" שכזו היא לכאורה דרגה פחותה לאין ערוך ממה שלמדנו קודם. הרי מה פירושה של פרישה מעריות? המדובר הוא במעשים שפלים שאפילו אומות העולם קיבלו עליהם שלא לעשות כן, האם לזאת תיקרא קדושה ברת השוואה לקדושה הנשגבת והעילאית אותה מצאנו באהרון ובניו?
התשובה היא שאכן קדושה היא מידה שתחילתה היא אמנם בפרישה מעבירות חמורות ביותר, אך המשכה היא קדושה רמה ונישאה אף מעבר לכל מושג שלנו. כך כותב ה"מסילת ישרים": "והוא מה שאמרו ז"ל (יומא ל"ט): "אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו מלמעלה .ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החמריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלהיו… ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכענין שנאמר (תהלים ס"ג): "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך…. ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה, כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חמרי הוא ובשר ודם, על כן אמרתי שסוף, הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות". (פרק כ"ו).
היוצא מכל זה כי אנו, פשוטי חומר שאינם בדרגה גבוהה כבני אהרון, מצווים להשתדל ולעשות את הצעד הראשון לעבר הקדושה- ואפילו צעד קטן בלבד. צעד זה יביא בקרבנו תוספת קדושה והארה ויתגבר וילך במרוצת הזמן עד שיגיע לדרגות גבוהות.
זהו החיבור גם לנופלים הקדושים חללי השואה ולוחמי ישראל שקידשו שם שמים במותם והגיעו למעלת "קדושים" כידוע. אכן, אין אנו יכולים להשתוות עימם בדרגה זו של קדושה כקדושת המוות על קידוש השם, אך המוטל עלינו הוא לחיות על קידוש השם וכאמור, אף על ידי צעד קטן לקראת קדושה זו. זו היא ללא ספק צוואת הקדושים הללו אשר "במותם ציוו עלינו את קדושת החיים" ולא רק את החיים עצמם.
(אמור תשעא)
