אֶל הָעֲרָפֶל

באופן טבעי, רוב בני האדם מעדיפים שחייהם הפיזיים והרוחניים יתנהלו באזורי נוחות מוארים, בבהירות, מתוך יכולת להתבונן במציאות ובסובב בעין הרואה היטב. כך הדרך נראית ברורה וסלולה יותר, כך כשהכל מסביב בהיר, קל יותר קל לצעוד ולהתקדם, להתמודד ולקבל החלטות.

הפוך מזה הוא מצב של ערפל. זהו מצב המקשה על הראיה, על היכולת להתקדם, הוא מכביד על התנועה החופשית, ומחשיך את הסביבה. מהסיבות הללו, למשל, נהיגה בערפל היא מסוכנת, קשה ופעמים אף בלתי אפשרית.

אם אנחנו היינו צריכים להפיק את מעמד הר סיני, אולי היינו מפיקים אותו עם תאורה חזקה, או בשעות היום כדי שהשמש תאיר את האירוע, כדי שהמחזה ייראה לעין כל. לכאורה הגיוני שאירוע בסדר גודל היסטורי שכזה צריך להיות מונגש פיזית, חווייתית ורוחנית, בהיר וצלול, כדי שכל העם יוכל לראות את רגעי השיא הללו.

אלא, שלא כך היו פני הדברים. ברגע השיא, כשעיני כל העם, שאך לפני שבעה שבועות יצא מבית העבדים ממצרים, נשואות אליו, ניגש משה דווקא אֶל הָעֲרָפֶל: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹוקים".

החיים הבורגניים והמערביים, לוקחים אותנו למסע בינות לתעודות, הישגים, קניונים ומותגים. שאון החיים והמולתם לא מאפשרים לנו להתבונן, להעמיק, ולחפש.

גם כשאנו כבר ברמת מודעות של הבנת הצורך לחפש, לא תמיד אנו יודעים היכן, ולא תמיד אנחנו יודעים איך. ומכיוון שפעמים רבות חלשים אנחנו, ואין לנו כוח למסעות מייגעים, ולחפירות בנשמה, אנו מעדיפים לפגוש את עצמנו ואת אלוקינו במקומות מוארים, נעימים, ידידותיים לסביבה. אנחנו לא אוהבים להסתבך או ללכת לאיבוד בערפל.

אלא, כשאנו מתבוננים במבט לאחור על חיינו בכלל, ועל אירועים משמעותיים ומכוננים בחיינו בפרט, פעמים רבות אנחנו מגלים שדווקא בתוך הערפל מצאנו נקודת משען ומפנה, שדווקא מתוך הערפל יצאנו אל חיים חדשים, שדווקא הערפל נסך בנו אנרגיות וכוחות להמשיך במסע, להתגבר ולהתעלות, שדווקא בתוך הערפל גילינו משמעות ותובנות חדשות.

"הסתכלתי לאחור- עיי חורבות. משמאל ומימין- הכל עולה בלהבות, לעיני נגלה שביל מתפתל- בליבו עשן-מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק, יהיה אשר יהיה לעצמי ממלמל, זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל.. כי שמה… כי שמה…  שמה האלוקים" [שולי רנד].

(יתרו תשפ"ג)