עולים חדשים מבחירה ולא ממצוקה

בני אהרון, נדב ואביהוא, נכנסו אל הקודש ובידם קטורת ואש. כתוצאה מכך, מסיבה שאיננה מובנת לעין האנושית, מיד יצאה אש ושרפה אותם. אחד הדברים המתמיהים ביותר היא שתיקתו של האב השכול – "וידום אהרון". מה משמעות השתיקה? יש המפרשים שהיה בוכה בקול ואז שתק. כלומר השתיקה בשעת אסון נורא איננה אנושית, חייבים להשמיע צעקה גדולה ומרה. יש המפרשים שאהרן בכה בשקט, בקול נמוך מאד ויש שמפרשים שהוא פשוט שתק "שתיקה כהודאה", במובן של צידוק הדין.

השתיקה הינה מוטיב שחוזר על עצמו במקורות שונים כתגובה לטרגדיות. אבל, בתרבות האתיופית השתיקה היא ערך – לאו דווקא בהקשר של טרגדיות, אלא כדבר שבשגרה. השתיקה איננה בגלל שהאתיופים מתביישים אלא היא חלק מאורח החיים, חלק מאידיאולוגיה חינוכית. ארצה להתחקות אחר הפילוסופיה של השתיקה – לא רק בתרבות האתיופית אלא בתרבות האנושית בכלל, הגורסת "אתה שותק משמע אתה קיים". לכאורה, בעולם של 'הכל דיבורים' של 'צעקת – אתה קיים', פילוסופית השתיקה נשמעת הזויה וזרה. אז מהי בכל זאת משמעות השתיקה בעולם מודרני שכזה? נראה לי לומר, מניסיוני מתוך התרבות האתיופית, ששורש השתיקה הוא שורש התקווה.

אחד מהגילויים של השתיקה היא התקווה. יהודים בכל העולם ידעו לשתוק. כיצד השתיקה היא סוד התקווה? רומז על כך מורי ידידי הרב רונן נויבירט ז"ל שהיה איש של תקווה ואמונה, איש של חזון ספוג כולו באהבת ישראל שהלך בגיל צעיר במפתיע לבית עולמו. הוא כתב (הדברים הללו יהיו לעילוי נשמתו ולעילוי נשמת סבתא בת שבע שורדת אושוויץ שהלכה לבית עולמה השנה): "טרגדיה איומה עשויה להכניס את האדם למצב בו הוא תקוע בשאלת "למה". שאלת "למה" אינה תגובה יהודית לטרגדיות כי אם שאלת "מה" – "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". אהרון בשתיקתו מצליח להשתיק את שאלה ה"למה" המהדהדת באוויר ולצעוד מתוך הטרגדיה אל המשך הובלת עבודת הקודש במשכן, ולכן זוכה הוא לדיבור האלוקי המתייחד אליו בלבד ללא סיועו של משה רבנו". זה היה הסוד של שתיקתם של שורדי השואה וזהו סוד שתיקתם של יהודי אתיופיה.

ברצוני לשתף אתכם במכתב אישי שכתבנו רעייתי ואני לבננו היקר בזמן שהיה במשלחת לפולין במסגרת בית ספרית-ישיבת נווה שמואל:

בננו היקר,

אי שם בניכר, באדמת פולין הספוגה מדם, וברוח הנושבת שנושאת איתה עשרות שנים של חיים יהודיים פורחים, חיי תורה וקהילה, אתה נמצא עכשיו. אנו מנסים לא לחשוב עכשיו על התמונה של סבתא בת שבע צועדת עם אחיה ובני דודיה הקטנים על הידיים אך לא מצליחה. מנסה לעצור את הדמעות על מה שהתרחש שם אבל גם לא מצליחה. השואה זורמת לנו בדם, זה לא סיפור רחוק מההיסטוריה, זה כאן, חי מולנו כל יום, בכל פעם שאנחנו חושבים על סבתא בת שבע או פוגשים אותה ואת העוצמות שלה.

כולנו קצת סבתא בת שבע, וקצת סבא מוטי ז"ל, וקצת מאחיה ומאחיותיה. ואנחנו כאן בארץ הקודש, חיים חיים יהודיים פורחים, חיי תורה וקהילה. אנחנו כאן, עולים חדשים מתוך בחירה של הורינו, לא מתוך מצוקה אלא מתוך אמונה בזכותנו ללאום ולארץ. מדינת ישראל אינה רק תוצאה של השואה הנוראה, מדינת ישראל היא בעיקר תוצר של חלום ושל תקווה.

סבא גדעון (דג'ן) נהג לשבת איתי בכפר באתיופיה, לספר לי את הבטחות נבאי ישראל בדבר קיבוץ גלויות. באחת ההזדמנויות שאלתי את סבי: "מתי נגיע לירושלים?" הוא השיב: "עכשיו!". לא הבנתי: "מתי זה עכשיו?", והוא השיב: "ממש עכשיו, עוד קצת נגיע לירושלים". גם הסבא שלו הבטיח לו ש"נעלה לירושלים עכשיו!", אבל למעשה מתברר שכל דור הבטיח לדור אחריו "עכשיו". והחלום הזה של שלושת אלפים שנה הופך למציאות.

ואתה שם עכשיו, מייצג את כל משפחתנו. כולנו מאחוריך, נושאים אותך על כפינו ואומרים לך: לך! לך בגאווה! כבנה של ארץ ישראל! לך לשם כצעיר חזק גאה וחופשי בארצו ובמולדתו. תראה להם שהתכנית שלהם לא הצליחה! לא הצלחתם נאצים שפלים! לא הצלחתם לשבור את שרשרת הדורות. לא הצלחתם לשבור את הרוח.

התקומה של מדינת ישראל איננה רק בגלל השואה אלא בגלל חלומם של יהודים, במשך אלפי שנים. אתה אמנם תוצר של חלום אבל גם תחילת תקווה גדולה לחיים המשותפים שלנו היום בארץ ובעולם. אתה חיבור של העבר, ההווה והעתיד, חיבור של החלום, הדמיון, המציאות וההגשמה. חיבור של ירושלים של מעלה ושל ירושלים של מטה. משהו שהדמיון לא היה יכול לדמיין. אנחנו כאן – משפחה עניפה, ייחודית, מקבצת בתוכה את כל גלויות ישראל. אתה תוצר של חלום שנולד בארץ ישראל שנולדה מחלום. החלום לארץ ישראל היה נקודת החיבור של כל תפוצות ישראל בכל נקודה על פני הגלובוס. וכעת התקווה ואהבה שמביסות את הפחד יש בכוחן לשמש נקודת החיבור של הזרמים השונים החיים בישראל ובעולם כולו. אתה הניצחון".

ואחתום בשתיקה ובתקווה.

(שמיני תשפ"א)