הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)בין סוגי הקורבנות המנויים בפרשה אנו מוצאים את קרבן חטאת וקרבן אשם. קורבנות אלו מביא האדם על חטאים שחטא לכפרה ולתשובה. אבל הבדל יש ביניהם – קרבן חטאת הוא מביא במקרה שבו בוודאות חטא, ואילו קרבן אשם הוא מביא במקרה שיש לו ספק אם חטא. למעשה, הקורבנות הללו אינם מחליפים זה את זה ולכן יתכן מצב שבו אדם יביא על חטא אחד קרבן אשם ולאחריו קרבן חטאת. כך למשל מבאר רש"י (ויקרא ה יז) – "במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו.. – הרי זה מביא אשם תלוי. ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שוודאי חטא, ואם יודע לו לאחר זמן – יביא חטאת". האשם הוא הגנה זמנית מהעונש, כל עוד האדם בספק אם חטא, אבל אם יתגלה שהאדם חטא – הגנת האשם לא תועיל והוא יצטרך להביא חטאת.
כשמעיינים בפרטי הקורבן, מגלים דווקא שקורבן אשם הוא במעמד חמור יותר מקרבן חטאת. רמב"ן (ויקרא ה טו) מסביר ששמו של קרבן חטאת הוא רק כנגד ההחטאה במעשה מהדרך הישרה אבל שמו של קרבן אשם הוא על דבר גדול יותר – 'כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו'. דבר זה בא לידי ביטוי גם בדיני הקורבנות, הממחישים את החומרה הגדולה של האשם לעומת החטאת. הגמרא (זבחים מח א) קובעת את הערך המינימלי של כל אחד מהקרבנות: 'חטאת – בת דנקא, ואשם – בת שתיים'. כלומר, קרבן חטאת חייב להיות לפחות בשווי של מטבע הקרוי 'דנקא', כאשר ערכו של קרבן 'אשם' הוא לפחות שני סלעים ששווים ארבעים ושמונה דנקאות. במילים אחרות, אשם המגיע על ספק חטא עולה פי ארבעים ושמונה מאשר חטאת המגיעה על חטא ודאי.
העובדה שקרבן אשם הוא קרבן זמני הבא במצב של ספק לעומת מחירו הגבוה והכינוי החמור שלו נראים לכאורה כסתירה תמוהה. אבל מדברי רמב"ן אנו למדים שאדרבה, הספק הוא הסיבה לחומרתו הרבה – "מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו,.., לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו – שמם יהיה בעונו.. כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו – יענישנו".
שמו של האשם ומחירו הגבוה נובעים מהרצון של התורה לעורר את החוטא האדיש, שמקל בחומרת מעשהו. 'שעל הוודאי – משים האדם החטא אל ליבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק – עושה סברות ואומר 'אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת', ולא ישית אל ליבו לשוב' (תלמידי רבנו יונה ברכות א א-ב). הספק גורם לחוטא לחשוב כי כל עוד הוא אינו מודע לחטאו, הרי שאין עליו עונש ולכן בא הקורבן היקר עם השם המאיים, וממחיש לו כי כלפי ה' השפעת החטא לא נעלמה.
מסר זה נצרך לכל אדם והוא חשוב ביותר, עד כדי שדעת חלק מחכמינו להתיר הבאת קרבן אשם כנדבה – 'רבי אליעזר אומר, מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטי, שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום..' (משנה כריתות ו ג). את סברתם פירט רמב"ם בפירושו למשנה – 'שאשם זה לא כיפר שום עון לפיכך הוא גם כן נדבה ומטעם זה רשאי אדם להתנדב אשם תלוי'. את סברת חכמים החולקים מבאר הרמב"ם בהגדרה מיוחדת – 'לא הטריח אותו הכתוב להביא אשם תלוי אלא לכפר על חטא שנסתפק בו.. וזו היא שמירה לו שתנוח דעתו ולא יעמוד במקום ספק..'.
אם נבקש לנקוט בלשון למדנית, הרי שקרבן חטאת בא לטפל ב'חפצא' – בחטא עצמו ובנזקים שהוא חולל בהויה, אבל קרבן אשם בא לטפל ב'גברא' – בחוטא עצמו ובתחושות המתחוללות בקרבו. כפי שראינו, האשם לא מתקן את החטא ולכן אם יתגלה שהיה חטא כזה – יצטרך האדם להביא קרבן חטאת בפני עצמו. שמא נאמר, קרבן אשם לא מתקן את החטא עצמו, שמוטל בספק, אלא את האדישות והעצלות שבהם האדם חוטא בוודאות. המסר של האשם הוא 'שיהיה האדם זהיר וירא חטא ויעין בכל מעשיו עיון טוב לבל יכשל בדבר עבירה. ועל כן הצריכתו התורה להביא קרבן כשלא נזהר יפה במעשיו עד כדי שלא יולד עליו ספק זה. והראיה שאיננו בא רק לכפר על עצלותו בכך..' (ספר החינוך קכח). החטא עצמו הוא אכן החטאה מן הדרך הישרה, אבל עצלות ואדישות הן תכונות כלליות שהשפעתן נוראית והאדם הלוקה בהן נידון לשממה ואבדון ולכן הוא נצרך להביא קרבן יקר ביותר. (ויקרא תש"פ)
