לא-ל יירצו כמנחה

פרשת ויקרא מונה את הקורבנות לסוגיהם. מהם נאכלים לבעלים מהם עולים כליל על המזבח, מהם מובאים מבעלי חיים ומהם "צמחוניים". כל קורבן נועד למטרה שונה, יש מהם לכפר על חטא, יש מהם באים כנדר ונדבה ועוד. המנחה היא אחת מן הקרבנות שאינן מובאות מן החי אלא עשויות סולת. הייחוד של המנחה הוא במגוון הגדול של האפשרויות להכנתה. יש לזכור שיש מנחות חובה המובאות כנסכים עם קרבנות אחרים וכנלוות להן. ויש מנחות ציבוריות (כמו העומר ושתי הלחם). אך יש ארבעה סוגי מנחות המובאות כנדבה: מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחה מרחשת, חלות ורקיקים. יש לכל המנחות מן המשותף: הן אינן מובאות חמץ, הן כולן עשויות סולת, כולן נקמצות על המזבח. ויש גם את המיוחד לכל אחת מהן: מנחת סולת נקמצת לפני הכנתה. ושאר המנחות מתייחדות בדרך הכנתן. מחבת הוא טיגון, ומרחשת אף היא נעשית בשמן אך בשמן עמוק ובכלי שיש לו כיסוי (מרחשת). ומאפי תנור. המגוון הגדול של המנחות, על פי פירושו של ר' חיים פלטיאל, משול לעריכת השולחן לפני המלך. אפילו כשבמטבח יש חומרי יסוד מועטים ניתן לגוון את הארוחה בצורות הגשה שונות. זה יוצר רושם של עשירות וזהו כבודו של המלך (ומכאן שגם בפסח ניתן לגוון מאוד את המאכלים, למרות הצמצום בכמות חומרי היסוד שלרשותנו).

אבל ניתן להעיר עוד שתי הערות הנוגעות למנחה. האחת נוגעת לחומר היסוד שלה- הסולת. הסולת היא סמל לנקיות. הבאת המנחה מסולת שאינה נעשית חמץ נקשרת עם העולם הרעיוני שאנו מזהים בדרך כלל עם הפסח. הצחות והנקיות ההגשה של הדבר הראשוני ללא סיגים וללא ניפוח מעיד על נקודה פנימית של חירות. אדם שהוא זך, נקי מחטאים ובא אל המקדש מתוך אהבה, מרצון להתנדב, להתקרב אל ה' יביא מנחה שהיא נטולת פוזות, היא מדויקת, היא מבוררת. זאת בניגוד לאנשים שחטאו – נפשם סוערת והם מתקשים להתמקד.

בזה מבואר גם מדוע המנחה קרויה מנחה. וכפי שכותב השפתי כהן "ידוע כי זמן המנחה הוא אחר שנטו צללי ערב שהוא זמן מידת הדין תחילת ממשלתו, והוא זמן מידתו של יצחק שהוא מתגבר עליה שלא תחול בחוזקה וזהו מנחה בלשון מנוחה". הקרבנות הקשים המכוונים כנגד מידת הדין מובאים בשעות הבוקר, שהן שעות של דין. בעוד שהמנחה שמובאת מעמדת אהבה באה בזמן המנוחה. היא גם פחות "כבדה" מבחינת חומרי היסוד שלה. סדר היום במקדש אם כן בנוי בהתאמה להלך הרוח של הקב"ה  שהוא נכון גם לאדם הפשוט. בדרך כלל שעות הבוקר הן השעות של הדין, הקימה לעבודה, הריצה להספיק, המטלות הבלתי מסתיימות וכיו"ב. אחרי הצהרים, כשיום העבודה מסתיים, כשניתן להרים את הרגלים ולנוח, מגיעות שעות הנחת. זוהי שעת הבאת המנחה. זה כוס הקפה עם העוגה שלאחר יום עבודה מפרך, לעיתים מכעיס וקשה. זו השעה של ישיבה משותפת עם הקרובים, עם בני הבית לשעה של נחת.

(ויקרא תשפ"א)