הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)שלושה פסוקים במגילת אסתר מתארים את ההתפתחות שחלה בעיצוב ימי הפורים והלכותיהם. בתיאור הפורים הראשון שחגגו לאחר המלחמה בי"ג אדר, כותבת המגילה שעשו היהודים את יום י"ד באדר "יום משתה ושמחה" (אסתר ט, יז). כאשר הדבר הפך למנהג, התפתח יום י"ד ליום של "שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו" (שם, יט). כאשר מרדכי תיקן את חגיגת ימי הפורים כהלכה המחייבת את כלל ישראל, חלה עוד התפתחות: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (שם, כב). אנו למדים מכאן: בתחילה היו ימי הפורים ימים של משתה ושמחה. לאחר מכן הונהג להוסיף משלוח מנות, ולבסוף, בקביעת ההלכה לדורות, נוספו על כך מתנות לאביונים.
מה טיבן של התקנות השונות שנוספו? ומה היחס בין משלוח המנות למתנות לאביונים?
הרמב"ם מקשר את משלוח המנות לדין הסעודה (הלכות מגילה ב, טו):
"כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו… וכל המרבה לשלוח לריעים משובח".
השימוש במילה "וכן" בהלכות הרמב"ם נועד בדרך כלל כדי להורות על מכנה משותף שקיים בין ההלכות (אם כי לא זהות ביניהן), ומכאן שלמשלוח מנות יש קשר לדין הסעודה, הוא המשתה האמור במגילה. הרמב"ם, ככל הנראה, הבין ששליחת המנות נועדה לשתף בסעודת פורים את הרעים ואת החברים, ובכך תרבה האחווה בעם ישראל. לכן 'כל המרבה לשלוח לרעים משובח'.
מכאן ברור, שכדי לצאת ידי חובת משלוח מנות צריך לשלוח מנות הראויות לאכילה (מגן אברהם תרצה, יא), ולא זו בלבד, אלא שהמנות הללו ראויות להיאכל בסעודת פורים. הווה אומר: בשוקולדים ומיני מתיקה לא בטוח שיוצאים ידי חובת משלוח מנות אליבא דהרמב"ם. סעודת פורים היא בדרך כלל בשרית והללו חלביים, ובנוסף לכך, קשה מאד לאכול את הכמויות העצומות המובאות במשלוחי המנות. ראוי, במקום זאת, לשלוח משלוחי מנות שבהם דברי מאכל שניתן לאכלם בסעודה – לחם או מאפה מיוחד, תבשיל מקורי וכו'. דבר זה יעשיר את סעודות הפורים וירבה אחווה הרבה מעבר לכמויות עצומות של שוקולדים שאין בהם תועלת לא בריאותית ולא הלכתית.
ומכאן למתנות לאביונים. בהלכה נפרדת פוסק הרמב"ם (הלכות מגילה ב, טז):
" וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין שנאמר ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים".
מה פשר תקנה זו? נראה שחיוב המתנות נובע מכך שיום הפורים הוא גם יום 'שמחה'. כדי שכל עם ישראל ישמח ביום זה, ולא רק ישתה ויאכל, צריך לדאוג שתהיה שמחה גם בקרב העניים, ולשם כך יש לתת להם מתנות. ומהן המתנות? אין זה כל כך משנה. בניגוד למשלוח המנות, כאן ניתן לעשות זאת בכסף או באוכל – העיקר שהעני ישמח בכך. מלכתחילה, אין שיעור מינימלי למתנות אלו, ואדם יוצא ידי חובה גם בנתינת פרוטה. העיקר שתהיה כאן שמחה.
נבחן מעתה: איזו תקנה עדיפה מחברתה? ממשיך ופוסק הרמב"ם דברים שראוי לחקקם על לב (שם, יז):
"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'".
ראוי לאמץ דברים אלו הלכה למעשה. כיום, משפחה ממוצעת (בני זוג עם מספר ילדים) מוציאה מאות (ואולי אלפי) שקלים על משלוחי מנות ואילו למתנות לאביונים נותנת את המינימום הנדרש – עשרות בודדות של שקלים. אך זה סדר עדיפויות מעוות. אין משמעות הלכתית גדולה לשליחת שוקולדים ומיני מתיקה, שספק אם ניתן בכלל לאכלם בסעודת פורים ובכלל (בלא לדבר על הנזק הבריאותי שלהם). במקום זאת, יש ערך גדול לפרנס עניים ולשמח את לבם במתנות.
לכן, טוב נעשה אם נוריד את הלהבות סביב משלוחי מנות. במקום חבילות מפוארות עם מיני מתיקה, ותחרויות קהילתיות חסרות כל פשר, נשלח למספר חברים משלוחים צנועים, שבהם מקצת מיני מאכל לסעודת פורים. את הכסף שנחסוך נעניק לעניים או לארגונים המחלקים צדקה ביום הפורים. כך נרבה שמחה אמיתית בעם ישראל; כך נקיים את הלכות פורים כפי שביקשו חכמים.
(ויקרא תשעו)
