קרבנות שווא

הפטרת פרשת צו, המצויה בספר ירמיה, מתחילה באזכור הקרבנות.
אולם, שלא כפרשת השבוע, ההפטרה אינה עסוקה בקרבנות שיש להעלות, אלא דווקא באלה שאסור. טענת הנביא נוקבת: הקרבנות אינם פתרון לקלקול מוסרי ואינם מבטאים בכל תנאי את עבודת ה'. הקרבת קרבנות אף אינה "צו יסוד" שניתן לעם ביציאתו ממצרים: "כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיה ז'/ כ"ב). פרשנות והענקת חשיבות או ייחוס אחר מזה שנתן הקב"ה לקרבנות, הנם עוות של תפישת רצונו.
ככל שאנו מתקדמים בקריאת ההפטרה, אנו נחשפים ל"מקום" ולמרחב הקיצוני והמזעזע אליו לקח העם בימי הנביא, את הקרבנות. אחד השיאים של מרחב זה הוא הקרבתם של קרבנות אדם… עיון נוסף בפסוקים מלמד אותנו כי סוגיית הקרבנות משמשת בידי הנביא "מקרה בוחן" והזדמנות לתיאורה של החטאה טראגית של עבודת ה'.
אם נתעכב קמעה על מעשה ההקרבה, נגלה בו עושר של אלמנטים נפשיים – רגשיים: צער גדול על חטא או, להבדיל, שמחה עצומה על נס ושפע, הבנה שישנה ישות גדולה מאתנו המנהלת את העולם, רגע של צניעות וענווה קיומית עם הבנת הזמניות וכיליון הגוף, יראת הרוממות, רצון פנימי לעשות שינוי, נתינה משלנו ולגיטימציה קהילתית לעבודת הנפש.
והנה, אומר הנביא, כל המכלול הנ"ל מוסט מן המסלול ומשמש לעבודה זרה. במקום הבחירה בטוב – נבחר הרע, במקום הבחירה בחיים – נבחר המוות. טרגדיה אמיתית.
על שלושה דברים
סיומה של ההפטרה, הנו מקבץ בן שני פסוקים שאינו מופיע ברצף פסוקי ההפטרה, אלא "מיובא", מפרק ט'.
צירוף הפסוקים מן הפרקים השונים והנחתם יחד, אלה לצד אלה, הנו מופלא לטעמי, באשר הוא מונע מאתנו לחמוק מדברי התוכחה הקשים ומטענת "ההחטאה הגדולה" של עבודת ה', בתואנה של אי רלבנטיות ואמירות מן הסוג של "זה היה נכון פעם ובמנהגי העבר מדובר".
" כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. " (ירמיה, ט' /כ"ב).
חכמה, גבורה ועושר. אלו הם ה"מולך" – אלילי השווא, אותם אנו, בני האדם, עובדים. מסתבר שכך היה מאז ומעולם. עבור נכסים אלה, אז וגם היום, רבים מאתנו מוכנים להקריב קרבנות, כמו זמן, כסף ואף משפחה וילדים.
מעמד פוליטי, חברתי או כלכלי גבוה הנם דבר חולף ואינם התכלית, כך מתברר לנו מן הקריאה. ולא כל עבודת גוף ונפש שיש בה הקרבה ואישור חברתי היא עבודה רצויה.
פרשנותכם את מטרות החיים בטעות יסודה! זועק הנביא בשם ה'. אתם מקריבים את הקרבן הלא נכון, לאל הלא נכון.
איזהו חכם – הלומד מכל אדם, איזהו גיבור – הכובש את יצרו, איזהו עשיר – השמח בחלקו , כך נאמר בפרקי אבות.
חכמה, גבורה ועושר, אין משמעם רכוש או השפעה, אלא – מידות נפש וכלים להתנהלות בעולם. ואלו – טמונים כפוטנציאל, בתוך כל אחד ואחת מאתנו.
"כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'." (שם, פס' כ"ג).
ירמיה הנביא מכוון אותנו לעבודת המידות ולעשיית חסד, משפט וצדקה זה עם זה. כך – תדעו את ה' ועל זאת תהיה גאוותכם.
לשוב אל עבודת הקרבנות
הבה נשוב אל עבודת הקרבנות. הבה נתקרב: זה לזה, אל עצמנו ואל בורא עולם. הבה נודה על כל ה"יש" בו זכינו ועל קיומנו בכלל, נקבל את ה"אין", נבקש סליחה ומחילה, נעניק משלנו "ונשלמה פרים שפתינו".
(צו תשעו)