מירון ח. איזקסוןהאדם כיצור סופר, היא תופעה משמעותית ביותר. קשה לאבחן מחשבות שלנו שאין בהן מניין מסוים של כמויות, תאריכים וסכומים כלשהם. אפשר בהחלט לאבחן "טיפוסים" אנושיים או "אופי" לאומי על-פי הדברים שאותם נוטים לספור במידה רבה יותר. אנשים עסוקים מאוד בספירת רכישות שונות שלהם, אחרים יטרחו למנות את מספר הפעמים ששמם מוזכּר בפרסומים כלשהם ואחרים יקפידו בעיקר על ספירת השעות שבהן ילדיהם לומדים, או משחקים, או צופים במסכי המחשב. אין זה מקרי בעינַי שהדמיון שבין המילים ספירה (במובן של מנין) וסיפור (במובן העלילתי) כה רב, ולא רק בעברית. במידה רבה ספירותיו של האדם הן מרכז סיפורו בעולם.
בפרשות הכהונה שבהן אנו עוסקים שאלת הספירה מקבלת תוקף נוסף. פרשת "שמיני" מתחילה במניין זמנים מסוים: "ויהי ביום השמיני …". פשט הדברים מכוון ליום השמיני לאחר ימי המילואים שאותם פגשנו בפרשת "צו", הוא ראש חודש ניסן. אולם יש הקושרים את המספר שמונה במניין אחר לגמרי: לאחר ששת ימי הבריאה והשבת, מגיע היום השמיני הרלבנטי להשלמת הבריאה בהקשר של הקמת המשכן. אכן, ספירה שהחלה בעידן אחר לגמרי ממשיכה כעת ברלבנטיות מלאה.
גם בחיינו "הרגילים" העובדה שאנו סופרים את מהלך הזמן בהתייחס לאירוע מסוים אחד ולא אירוע אחר, היא הכרעה משמעותית ביותר למהות חיינו. אין דומה זה הסוֹפֵר בנאמנות ובהזדהות את השנים מאירוע הכרזת המדינה, לזה הסופר את משמעות חייו למשל מגילוי אמריקה על-ידי קולומבוס. כאן אפוא חנוכת המזבח מקבלת את יסודותיה מהבריאה עצמה.
הספירה והמניין הם גם ערוץ להתמודדות עִם תחושות הזרוּת. אדם עלול לחוש רגשות זרות כלפי אחרים, רחוקים ואף קרובים. עלול הוא לחוש רגשות זרות גם כלפי החברה האנושית, או כלפי מדינתו, וכמובן גם כלפי עצמו. רגשות הזרות אינם אמורים להשתלט על המודעות שלנו כל עוד אנו זוכים לאיזון נפשי, אבל אי אפשר להתעלם מאפשרות נוכחותם.
גם במובן זה המפגש האינטנסיבי הראשון עם המשכן רלבנטי ביותר. בני אהרן נדב ואביהוא מקריבים "לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם". אונקלוס מתרגם את הזרות כמשהו נוכרי. נדמה שהזרות נקבעת כאן מעצם העובדה שכל מה שאינו מצווה במסגרת עבודת המשכן, ובכל זאת נעשה, יחשב לזר. קנה המידה כאן חייב להיות חד משמעי ולא נתון לתחושות פנימיות משתנות. האִם באש הזאת היה גם מימד נוסף של זָרות, או שמלוא זרותה הוא רק היותה חורגת מהציווי? בכל מקרה בולט כאן הניגוד הקיומי בין הקִרבה הכרוכה בקרבן לבין הזרות. משה קורא אל מישאל ואלצפן ואומר להם "קרבו שאו את אחיכם", גם עליהם, כפעולת יסוד חיונית, להתקרב ורק ממצב זה יוכלו "לשאת את אחיהם".
דומני, שהמספר והמניין ממשיכים להיות מרכזיים בפעולות הכהן בפרשת "תזריע". כאמור לעיל ספירת דברים בעלי משמעות ובאופן זהיר חיונית לפעילות האנושית. אולם בריחה לפעולת מניין אובססיבית של חפצים וכיבודים היא סכנה. פרשת "תזריע" מציבה מועדים מכוננים, למשל לברית המילה ולטהרת האישה, או למשל להתמודדות עִם נגעי האדם. פעולת הכהן הרואה והבודק מיוסדת על מניין ימים מדויק. גם כאן אפשרות תחושת הזרות מרחפת בחלל הבית והתודעה. כשלאדם יש בעורו נגעים שונים הוא בהחלט עלול לחוש זר לעצמו, ובוודאי אחרים עלולים להתייחס אליו כְּזר לאורחות חייהם. גם כאן הכּהן נלחם בסכנותיהן של הזרות והבדידות.
פעם אחר פעם נאמר לגבי הכהן הפועל "וראה", הוא מגיע לראות את האדם ואת נגעו. הוא רואה במובן הפיזיולוגי הפשוט והוא רואה לנפשו של האדם. הוא מסגיר את האדם, והוא מטהרו כשהדבר מתאפשר. כשצריך, הכהן יוצא אל מחוץ למחנה כדי לראות את הצרוע ואת הצרעת (תחילת פרשת "מצורע"). גם (או בעיקר) כשהאדם עלול לחוש זרות ביחס לגורלו – הכהן בא לראותו.
נשוב לרגע לפרשת "שמיני", אשר במידה רבה מתחילה את מהלך המניין והקרבה שניסינו לתאר כאן בקצרה: הכהן מתייחד בתחילת הפרשה בשלוש פעולות: ברכת העם, "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור", "ולהוֹרוֹת את בני ישראל". הכוהנים הם מובילי הלימוד, המניין והמספרים בקרב העם ובאותה עת הם המסמנים את גבולות הזרוּת של האדם גם במצוקותיו.
מירון ח. איזקסון
