אל תיראו חשודים

חשדות של אדם ברעהו הם חלק מחיי היום יום שלנו כבני אדם. חשדות נולדים על רקע הצירוף של כמה נתונים: האפשרות האנושית להסברים מרובים ומגוונים למעשה אחד, עולם הכוונות הנסתר מעין רואה וחוסר אמון או חוסר רצון להתאמץ וללמד זכות זה על זה. על כן, גם ייחוס של כוונה רעה גם אם יש אפשרות לומר אחרת. הבחירה של הצופה בפרשנות הקשה יותר עשויה לנבוע מצרות עין מצד הצופה. ויהיה מי שיאמר שהטבע האבולוציוני ההישרדותי מחייב את האדם לחשוש ולחשוד שמישהו הפר מוסכמות במתכוון ולהתגונן מפני הרעה הצפויה מכיוונו.

כך או כך, התופעה של חשדנות היא חלק בלתי נפרד מן החיים וקשה להתכחש לה. בתנ"ך אנו פוגשים לא מעט אנשים שנחשדים כמי שעשו עוולה, סיפור אחי יוסף אינו יחידאי בעניין זה. כמתבקש, חלק מן החשדות מתבררים כמוצדקים וחלקם לא. יעקב נחשד כמי שגנב את התרפים של לבן, בפרשתנו כנזכר- בני יעקב נחשדים בריגול, משה ושמואל מתנערים מחשדות אפשריים ללקיחת טובות הנאה, חנה נחשדת כשיכורה ועוד רבים כאלה. מדהים שגם חז"ל מניחים את האפשרות לחשד כמובן מאליו ולא מנסים להתבונן על החברה בעיניים אידיליות ובצדקנות. חשדות להבנתם, הם חלק מן המארג החברתי ועל הנחשד להרחיק ממנו כל חשד. אין ציפיה מפורשת מן החברה שלא לחשוד, אלא יש עניין שלא לייצר חשדות בהתנהגות חריגה: "ייזהר הנחשד". או בלשון המקרא: "והייתם נקיים מה' ומישראל". על האדם מוטלת החובה לדאוג שמעשיו לא רק יהיו מוצדקים וטובים, אלא שגם ייראו כאלה. בחז"ל כמה וכמה השלכות לחובה זו: איסור כניסה למקדש בבגד עם כיסים שלא ייחשד בגזל אוצרות המקדש, הוראות בעניין שותפות כך שלא ייווצר מצב של חשד של אחד השותפים על אשתו של השותף, ועוד.

בדורנו קשה מאוד להעלות על דל שפתיים הוראה חד משמעית לנחשדים להימנע ממעשים "חשודים". האינדיבידואליזם שהפך להיות אחד הדגלים המרכזיים של התקופה, ועקרון החירות שהפך לחזות הכל, מונעים מאיתנו את האפשרות להתבונן באחר ולבקר אותו, וקל וחומר שלא להורות לו ליישר קו עם סטנדרטים חברתיים מסוימים. קשה עוד יותר ללמד ולחנך לזהירות ונקיות מחשד. החשש להיראות כמי ש"אכפת לו ממה שיגידו השכנים" ולהיאשם ברע המוחלט הזה מונעת מהורים ומורים לתבוע עמידה בכללים וסטנדרטים נכונים וחשובים ככל שיהיו. דוקא משום העמדתם של חז"ל את החובה לסילוק החשד הוא ערך בעל חשיבות עצמאית. ובע"ה שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

(מקץ תשפ"ב)