שכרם של משרתי הציבור

שאלת שכרם של העושים בשירות הציבור ולמענו, וקשרי הון שלטון עולים מעת לעת על סדר יומנו. ולא אחת מתגלים בה פנים סותרות.

כך, למשל, ברבים מסופי השאלות שהופנו לחכמי ישראל בימי הביניים, מופיע הביטוי "ושכמ"ה- ושכרו כפול מן השמים", ללמדך, שהחכם, המשיב, אמור לתת לשואל אותו תשובה בחינם, ושכרו – אם בכלל – יתקבל בידו רק מן השמים (ולפיכך, אמר ליצן אחד: אם זה מן השמים, מה אכפת לי שיהא כפול?).

ומעשה ברב בן העת החדשה שקיבל לביתו זר פרחים גדול כאות תודה על שהביא שנים מבני קהילתו בברית הנישואין. במקום תודה, גערה רעייתו בשליח: "זה מה שהם שולחים לך? כסף אנו צריכים, כדי שנוכל לקנות במכולת, לא לפרחים!".

וכגון זה, כבר אמר הרי"ל מימון – כך שמעתי מפי אבי שיחיה – מה טעם נאמר "צדיק – כתמר יפרח", ונמשל צדיק דווקא לתמר ולא לעץ אחר? לפי שתמר אמרה ליהודה: "מה תתן לי?". ודי לחכימא, ודברי פי חכם חן.

יהא אשר יהא: בעולמה של מורשת ישראל ובספרות המשפט העברי לדורותיה ניתן למצוא פנים לכאן ולכאן. כך, למשל, נאמר שהמלמד תורה לישראל אינו רשאי ליטול שכר ("מה אני בחינם? אף אתם בחינם!"), ורק באין מוצא אחר התירו לו ליטול "שכר בטלה", הא ותו לא. והוא הדין לדעת חלק מחכמי ההלכה ברופא, שאינו אלא שלוחו של הקב"ה הרופא לכל חי חינם אין כסף [לעניין זה ראו בהרחבה מאמרי: שירותי רפואה פרטיים והגבלת שכר הרופא: הלכה, משפט ואתיקה", ברכה לאברהם – ספר היובל לפרופ' אברהם שטיינברג, ירושלים תשס"ח, עמ' 239-207].

רבים מנושאי המשרות הציבוריות הקהילות ישראל עשו זאת שלא על מנת לקבל פרס. כדי שלא יישבר מטה לחמם, עקב הקדשת הזמן הרב לצורכי ציבור שבא על חשבון כלכלת אנשי ביתם, נהגו לקצוב את משך הכהונה, תוך הנהגת חילופי חובה (רוטציה) בכל כמה שנים.

לעומת זאת, בלא מעט קהילות קצבו את שכר המשמשים בקודש, ולא אחת אף נתעוררו שאלות ומחלוקות באשר לשיעורו הראוי.

כבר במקרא יש עדויות לא מעטות על כך שגם "איש אלוקים", וכמוהו הנביא, מצפה – אולי אף ראוי – לקבל תגמול כספי על שירותיו. דוגמא לכך, שנדרשה לגנאי, מצויה בפרשתנו, שבה חלה תמורה רבתי ב"תמורה" שביקש בלעם לקבל מיד בלק מלך מואב.

בתחילה שולח אליו בלק את זקני מדין כשרק "קסמים בידם". משמסרב בלעם ללכת עמם, מנסה בלק לפתותו בתמורה נדיבה. בתחילה (על דרך "הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד"), בכבוד בעלמא: "כי כבד אכבדך מאד" (כב, יז), כשהלשון המשולשת ("כבד", "אכבדך", "מאד") ממחישה את גודל המאמץ לרצות את תאבונו של בלעם.

אכן, בלעם דרש יותר מסתם כבוד, ואת שרמז בתחילה הוא נוקב כעת מפורשות, על דרך משאלת התקווה: "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב". ביטוי זה מופיע פעמיים (כב, יח; כד, יג) ודומה שלא לחינם זו הפעם הראשונה שבה מופיע במקרא הצירוף "כסף וזהב". יתר על כן: ננקטה כאן לשון 'מרובעת' המדגישה את חמדנותו של בלעם: לא רק כסף אלא גם זהב, ולא סתם "בֵּיתוֹ"' אלא "מלוא ביתו".

וכבר חכמים הראשונים במסכת אבות (ה, יט) – ובעקבותיהם רש"י על אתר – הנגידו את מעשה אברהם, שסירב לקחת ממלכיצדק מלך שלם "מחוט ועד שרוך נעל", למעשה בלעם הרשע שהיה חומד ממון: "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר: ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח. "

גישה דומה, שלפיה אין לבוא אל הנביא "בידיים ריקות", עולה גם ממעשה שאול ונערו המייעץ לו ללכת אל איש האלוקים, שמא ייתן להם עצה טובה למצוא את האתונות האובדות. שאול מהסס (שמואל א, ט, ז-ח): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ: וְהִנֵּה נֵלֵךְ, וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ? כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹקִים. מָה אִתָּנוּ?".

אכן, הנער, בתושייתו, מצא לכך פתרון על אתר: "וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף, וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹקים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ". והא לנו ביקוש לא לפסיכולוגיה בגרוש אלא לנבואה ברבע שקל.

אין צריך לומר, שכל אותם מנהיגים ונביאים רבים שנמנעו מחימוד ממון, ומנעו עצמם מלזות שפתיים – שלא לומר מחשש שוחד ושלמונים – נדרשו לשבח, אפילו אם נהגו רק לפנים משורת הדין. וכך, למשל, מוצא לנכון שמואל הנביא (שמ"א יב, ג) בערוב ימיו להצהיר על כך שהקפיד ומנע עצמו כל ימיו ליהנות מכספו של הציבור: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי, וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי, אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם".

לימוד פרשה גדולה זו בעולמה של תורת ישראל, יפה נדרש, אף מתבקש, והדיה עולים מחוק שירות הציבור (מתנות) שנקבע עלי ספר חוקיה של מדינת ישראל, כחלק ממסכת ערכיה היהודיים והדמוקרטיים.

(בלק תשפ"ב)