הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בסופה של פרשת אמור באה פרשת המקלל, המבליטה את הנגע הקשה שטמון בקללה – במקרה זה קללת השם – ומביאה לחילול השם, תרתי משמע.
פרשה זו מהווה תמרור אזהרה גם לימינו ובימינו. ויש בה כדי להבליט את הרעה שאצורה בשנאת אחים בתוך המחנה – "ויִנָצו במחנה" (או בלשון הרווחת בימינו: בתוך הנגמ"ש). תחילתה בסתם 'ניציון', מריבה, אך סופה שנאה, קנאה וקנאות, חילול השם ומוות.
יש בפרשה זו גם הדגשה של הכוח הרב שטמון בדיבור, שעשוי לבנות עולמות, אך גם להחריבם.
בפרקי אבות, הנקראים ונלמדים בתקופה זו של ימות הקיץ בשעת המנחה בבתי כנסיות, הדגישו חכמים את העובדה, שלעתים נותרת בלא שימת לב, ולפיה כבר בבריאת העולם, "עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהעולם היה קיים רק בתיאוריה", היה לדיבור כוח רב עוצמה.
עד כדי כך, שאמרו כי "בעשרה מאמרות נברא העולם". לא במעשה, אלא במאמר. ואכן, בכוח דיבורו של הקב"ה, דוגמת "ויאמר אלוקים יהי אור", בא אור לעולם, ונבראו בו שמים וארץ, חיות ודגי הים, מאורות השמים ובני האדם.
ברם, כוח הדיבור עלול להפוך גם לכוח הרסני, משחית. שימוש לרעה בו עשוי לכלות, להרוג, להצמית כל רעיון טוב, להפוך ולהיות כלי משחית ביד רשעים ועושי עוולה, לשבש את הסדר החברתי, לבייש ולהעליב בני אדם ולפגוע בכבודם.
ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שוב ושוב שאלימות מילולית היא לא "סתם מילים". היא עשויה להידרדר על נקלה לאלימות פיזית. "מלים מסוגלות לרצוח" אינה רק סיסמה אלא אמת כואבת.
כשהחכם באדם (משלי יח, כא) לימד אותנו ש"מוות וחיים ביד הלשון" הוא לא התכוון לזרוק קלישאה חלולה לאוויר העולם, שתשמש בסיס לכרזה עלי קיר בבית הספר, אלא להורות לנו דרך פעולה ואורח חיים.
עיון בפרשת המקלל חושף תובנות עומק נוספות שכוחן יפה לא רק לשעה אלא לדורות. כמו במקרים אחרים במקרא (ע"ע פרשת המקושש עצים ביום השבת), בולט בה הניסיון להסתיר את זהותו המדויקת של החוטא-העבריין.
וכך נאמר בה (ויקרא כד, י-כג): "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל. וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אותו אל משה, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. … הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה… וידבר משה אל בני ישראל, ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה, וירגמו אותו אבן".
יש בה תיאור של "קללת השם", אמירה קשה כלפי שמים, אך דמות המקלל נותרת בכתובים אנונימית-למחצה. תחילת המעשה במריבה בין שני אנשים. האחד מהם נותר אנונימי לחלוטין, ואילו השני, המקלל, נותר אנונימי למחצה. אנו יודעים שהוא "בן תערובת" ויודעים אפילו את שם אמו (על תופעה זו, של אזכור שם אביו של עבריין בכתב אישום עד ימינו, ראה מאמרי המצוי במרשתת: "פרסום שם הורה בכתב אישום ו'אחריותו' למעשי ילדיו"). אבל שמו המפורש והמלא לא נתגלה.
לצד מעשה הסתרה זה, מעוררת פרשה זו שאלות קשות רבות אחרות (והאברבנאל, כדרכו בקודש, מנה בה לא פחות מעשר שאלות), הן ביחס לפרטים שונים שנכללו בה (כגון מה היה בדיוק טיב ה"קללה"), הן באשר להתלבטות בגזירת עונשו שהצריכה את הנחתו ב"משמר לפרוש להם על פי ה' ".
כבר חכמים הראשונים תהו על פשר "יציאתו" של המקלל.
ביטוי לתהייה שנתעוררה בעניין זה יש בקשת הדעות שמובאת במדרש האגדה, וממנו בפירוש רש"י על אתר: "ויצא בן אשה ישראלית" – מהיכן יצא? רבי לוי אומר: מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. ליגלג ואמר: "ביום השבת יערכנו", דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים?! ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך לכאן? אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו: 'איש על דגלו באותות לבית אבותם' (במדבר ב) כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף".
לפי הדעה האחרונה, לפנינו תיאור שכיח של "בעל דין קשה", שנתחייב בדין ובתגובה עומד הוא ומטיח דברים כלפי השופט שדן אותו. משל מבקשת פרשה זו להדהד תופעות שכיחות בימינו, שבהן תוקפים אנשים את בית המשפט ושופטיו, שאלמלא מוראם – איש את רעהו חיים בלעו.
