הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)לפני כחודש טיילתי עם אשתי ברחובות מנהטן שבניו יורק. שעת צהרים הגיעה וחיפשנו מסעדה כשרה לאכול בה. פגשנו ברחוב שני יהודים, לבושים בלבוש חרדי, ושאלנו אותם היכן ניתן למצוא מסעדה כשרה באזור. אותם יהודים הסבירו לנו קצת על המסעדות באזור, אך הפטירו בכך שרמת הכשרות בהן אינה גבוהה ולכן לא מומלץ לאכול בהן. 'היכן אם כן נאכל', שאלנו, והם הכווינו אותנו למקום אחד, בו לדבריהם רמת הכשרות טובה.
שמנו פעמינו למסעדה שעליה המליצו השניים. מהרגע הראשון שנכנסנו אליה נעשה לנו שחור בעיניים. מדובר היה במסעדת פועלים אפרורית, שהניקיון והסדר שם לא היו הצד החזק. הזמנו את המנות שלנו, וקבלנו לשולחן אוכל תפל, כזה שאילו היה בארץ, היה ודאי גורם לבעליו לפשוט את הרגל. מפאת כבוד המקום לא ארחיב בתוצאות העגומות שנגרמו מאכילת האוכל שם. היה זה אחד המקומות הגרועים ביותר שסעדנו בהם אי פעם, אבל העיקר שהכשרות שם הייתה מהודרת!
תקרית זו הזכירה לי מאורע מן העבר. כשהגעתי לגיל בגרות, בקשתי להצטייד במכונת גילוח, אלא שאז עלתה שאלת הכשרות של המכונות. רב אחד הורה לנו שכדי להינצל מאיסור תער יש לשבור את הסכינים שבמכונה. צחקנו ואמרנו, שאולי המכונה אז תהיה כשרה למהדרין, אבל היא גם לא תגלח!
המכנה המשותף של הסיפורים הללו מעמיד אותנו על נקודת כשל מרכזית ביחסינו להלכה. לעתים אנו כה מקפידים על כך שמה שאנו אוכלים או עושים יהיה ברמת הכשרות הטובה ביותר עד שאנו זונחים את הקריטריונים הבסיסיים ביותר למעשינו – שהאוכל יהיה טעים ובריא ושהמכונות אכן יעשו את מה שהן צריכות לעשות.
למרבה הצער, כשל זה הולך ומופיע גם בפסח. אנו כה מתרכזים באיסורי החמץ למיניהם, חוששים מכל בדל של איסור, עד שחלקים מאתנו שוכחים שפסח הוא אחד משלושת הרגלים, וחלה בו המצווה לשמוח, כשהדבר מתבטא בין היתר במאכל ובמשתה (רמב"ם, הלכות יום טוב ו, יז-יח). וכך, רבים (במיוחד אשכנזים) "מחמירים" להימנע ממאכלים שונים במשך החג, מצטמצמים לביצים ותפוחי אדמה, וזאת על חשבון השמחה במאכל ובמשתה המחויבת ברגל.
הנה, לדוגמה, לאחרונה פסק הרב אליקים לבנון פסק הלכה לפיו פריכיות אורז המיוצרות במפעל שבמישור אדומים כשרות אף לאשכנזים. הסיבה לכך הגיונית ופשוטה: מפני שבתהליך הייצור מקפידים לא להביא את האורז במגע עם מים, לא על כך גזרו את גזירת הקטניות (היתר דומה לכך נתן הראי"ה קוק בנוגע לשמן שומשומין). והנה, קמו לא מעט רבנים והתנגדו לפסק זה. ומדוע? רק מפני שלא כך נהגו אבותינו. וישר הדעת תמה: מה זו הסגפנות הזו? אם ניתן להתיר את הדבר בשופי, מדוע שעמך ישראל לא ישמח וייהנה ממנו בחג?
האבסורד מתגלה עוד יותר, כאשר אנו רואים שאחד הנימוקים לאיסור הקטניות הוא דווקא השמירה על שמחת החג (רבנו מנוח על הלכות חמץ ומצה ה, א):
" ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח… מפני שאין צריך לאכול קטניות במועד, שהרי כתוב 'ושמחת בחגך' ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות".
אם המנהג להימנע מקטניות לפי הסבר זה נועד כדי לשמור על שמחת החג, כיצד ייתכן שהוא יהיה כלי בידי אלה כיום שדווקא מבקשים למנוע מאתנו מאכלים מותרים ברגל? אמת, שיקול זה היה אחד מהנימוקים שפרסמתי בשנים החולפות להקל עד כמה שההלכה מאפשרת בכל הנוגע לאיסור קטניות.
עד כאן דברנו בענייני קטניות אבל את אותה גישה עלינו לאמץ ביחס לעוד מנהגים, החל ממצות יד ומכונה (על כך כתבנו בשנה שעברה) ועד חומרות בלתי הגיוניות סביב חשש 'שרויה'. נזכור כי פסח הוא בראש ובראשונה מועד שחובה לשמוח בו במאכל ובמשתה, ואבוי לנו אם מפאת דקדוקים בלתי נצרכים במנהגי כשרות נעבור על חיוב השמחה שמן התורה.
(פסח תשעח)
