מרדכי גרנביץשכנה היתה לי פעם, שבמפגש הראשוני שלי איתה הטיחה בי את כל מה שמפריע לה עם העולם הדתי. כיון שאני עם זקן ופיאות, הרי שאני כנראה פטור מלהציג כרטיס ביקור. היכרות של שלום וברכה והופ… שטיפה.
הצעתי לה לקפוץ אלינו לסעודת שבת, שהיא "ארוחת שישי" בישראלית מקצועית. היא הגיעה, וסעודה רדפה סעודה, וכך צברנו שעות רבות של שיחות. החל מפטפוטים שהם חלק מהווי החיים ועד לדברים מהותיים יותר הנוגעים בנקודות החיכוך של מרקם החיים העדין במדינתנו הקטנטונת.
לאחר כמה שנים היא עברה דירה, והיה לה חשוב לדבר איתי לפני כן. היא סיפרה לי שבמהלך חייה היא חיפשה רוחניות במחוזות שונים ורבים, אבל רק לא במה שקשור ליהדות, שמשהו בה מאד הפחיד אותה. בודהיזם – 'אין', נצרות – 'אין', תורה – 'אאוט'.
וזה השתנה. היא טוענת שבמהלך ההיכרות האישית עם המשפחה, הנכונות לפתוח גם נושאים לא נעימים, וחוסר החתירה לשנות אותה או לשווק לה משהו, כל אלו יחד שברו אצלה איזו חומה, והיא מכניסה לפלייליסט של החיפוש שלה את היהדות כאופציה, כזהות, כמשהו הדרוש בדיקה ולא פחד וחשש.
אחד הדברים שבזמנו היא הטיחה בי בכאב רב, היתה העובדה שבכל שנות נערותה היא היתה די תקועה בבית בשבתות. לא יכולה לבקר את סבא וסבתא, לא יכולה לפגוש את החבר'ה בים. למה? "כי בגלל הדתיים אין לנו אוטובוסים". פשוט ככה, בלי אג'נדות או תנועות נגד כפיה דתית, אלא חווית ילדות של נערה מתבגרת שלא ממש מבינה מה הקטע ולמה עושים לה את זה.
אני חושב שכיום, כשהשיח נהיה טעון ומלא אמוציות וכיפופי ידיים פוליטיים, חשוב לדעת גם להביט על המציאות הפשוטה, להישיר מבט אל מעבר לאזור המוכר והנוח לנו. לשמוע גם את הגרסה של הילדה שהחקיקה הדתית יצרה חומה וחייץ בינה לבין האופציה לחשוב שביהדות יש בכלל משהו רלוונטי.
בסופו של דבר הנושא הוא אכפתיות.
ברור לי שכל מי שנאבק על צביון ועל חקיקה הוא אדם אכפתי. אני לא עוסק פה כרגע בסוגיות פוליטיות גדולות, אלא באדם הקטן, הפרטי, בנו.
אם באמת אכפת לי מהשכן שגר מולי, אז במקום להשקיע אנרגיה במאבקים ומלחמות בשדה שאין לי בו השפעה, אולי אני יכול פשוט לייצר מרחב שיח נקי עם האנשים שסביבי שחיים אחרת ממני? בלי אג'נדה וחתירה לשנות אותם! אלא, להכיר באמת. לשמוע על עולמה של נערה כזאת, לשתף בעולם שלי. לדעת מה קורה מעבר לקצה הסיגריה. מבט שיש בו הכלה אמתית, עמדה שיש בה רצון להכיר באמת עולם שלם חי לידי, עם בעיותיו וחלומותיו.
אולי דברים יישמעו אחרת גם בשיח הציבורי אחרי כמה סעודות שבת ביחד?
לפעמים זעקת "השם הוא המלך" יש בה אמירה ש"אני הוא המלך" ו"למפלגתי המלוכה" ושכולם יקפצו.
אכפתיות אמתית ממיסה חומות של ניכור, ומולידה פתרונות יצירתיים ומשותפים. (וישב תשפ)
