מרדכי גרנביץהרב אליעזר זוסיא פורטוגל, האדמו"ר מסקולען, שנפטר לפני כ-37 שנה, עסק אחרי השואה בהצלת ילדים יתומים. מאות גרו בביתו(!) וחלקם אף נרשמו כילדיו הביולוגיים. השלטון הקומוניסטי רדף אותו ואת בנו הרב ישראל אברהם שעזר לו רבות בעניין, עד שנכלאו שניהם ועונו כמה חודשים. כשלבסוף שוחררו הצליחו להגר לארה"ב. הרבי מסקולען הקים את מוסדות "חסד לאברהם" שעניינם היה לפתוח תלמודי תורה לילדים, כשמקום חם במיוחד שמור בלבו ליתומי השואה וליוצאי רומניה. אבל לא רק. הוא פתח מוסדות במושבים מסורתיים שונים בישראל. כששאלו אותו למה הוא לא מקים מוסדות משלו של חסידות סקולען, כנהוג בניו יורק החסידית שאחרי השואה, כל רב או אדמו"ר בנה את מוסדותיו וביסס את חצרו, ענה: "אני אקח שני בחורים מבאבוב, ועוד כמה בחורים מסאטמר, ועוד כמה מויז'ניץ, ואבנה מוסד משלי. נו… ומה יצא לקב"ה מזה? אני מעדיף להקים מוסדות איפה שבאמת יש ילדים שצריכים אותם…".
הוא ובנו עסקו רבות בפדיון שבויים, שחרור והברחת יהודים מידי הקומוניסטים.
כשנפטר ירש אותו בנו הנ"ל שהמשיך במפעליו. ולבית מדרשו בברוקלין היו מגיעים יהודים רבים להתייעץ עמו אחר תפילת ערבית שנמשכה באריכות עד לשעות הקטנות של הלילה.
לא תמצאו עליו הרבה חומר והרבה "שואו", כי מה לעשות, הוא ואביו לא עסקו בלבנות חצר ומוסדות שיפארו את שמם. עד כדי כך שמחוץ לעולם החסידי ספק אם מישהו שמע על חצר זאת, על אף שהאדמו"ר שלה נחשב לזקן האדמו"רים בדורנו, ושסבל בגופו כל חייו מהעינויים שעבר כעונש קומוניסטי על הברחת הילדים היתומים…
יש לי הכרת הטוב אישית למשפחתו. זכיתי לפגוש מקרוב את טוב לבם וחמימותם היהודית האותנטית ואת מסירותם המופלאה למען אנשים שהם כלל אינם מכירים. גם פגישתי האישית עמו חרוטה בלבי, כמו גם ההתרגשות של סבי ז"ל כששמע שהייתי אצלו, כיון שאצל הרבה אודים מוצלים מאש, "הרבי מסקולען" היה צמד שנישא בחרדת קודש, עקב מסירותו למען מאות היתומים שגרו אצלו.
בשבוע שעבר נפטר האדמו"ר. חשבתי לעצמי, מה אפשר לספר עליו? וכך ענה חבר שלי שפגש אותו גם הוא: "אני בטוח שיצוצו כבר כל מיני סיפורים, אבל את מאור הפנים שלו אי אפשר לספר. הוא היה אדם מאושר, מלא אהבה ושמחה בכל רגע ולכל אדם באשר הוא, מלא מרץ גם בגיל 80-90, איש שראה את העולם במשקפיים של אור ושיר, ניגון עדין מרחף על השפתיים, יכולת לשמוע אותו מנגן לעצמו דקות ארוכות בקול של כינור צרוד באמצע קריאת שמע (של ערבית שהיתה ב-2 בלילה…), התמסר באהבה לכל אחד באשר הוא, בסבלנות וברוך, ואת כל זה היה אפשר לראות במבט מהיר מאוד, בלי להיות ״מקורב״ או ״מבין״ גדול. היה פשוט איש מתוק מדבש. ואלו מהדברים שאי אפשר להעביר בסיפור. רק להתגעגע"…
כיון שבעולם הכללי הוא פחות ידוע, לא נתעצלתי בהספדו של מי שטובת עם ישראל עמדה לנגד עיניו גם כשיכל לנצל את מעמדו (הבלתי מעורער בעולם החסידי) להקמת חסידות מפוארת, וממלכה ממוסדת, אך לא ראה טעם בכך…
(מצורע תשעט)
