מאמין בניסים?

"האדם אינו בן חורין. מה שהוא מתאר לעצמו כהחלטותיו החופשיות, אינן אלא תוצאותיהן הבלתי מודעות של השפעות המושרשות ועולות מהעבר שלו". הזדהיתם עם האמירה הזאת? נו, זה הדבר כמעט הכי מקובל היום. אני סובל מתקיעות מסויימת כי כשהייתי ילד היתה לי חוויה מסויימת. כל מי שהולך לטיפול כלשהו מכיר את זה. במשפט שציטטתי מרש"ר הירש על הפרשה, הוא מביא את זה כהשקפה אלילית, שלא מאמינה שיש חופש מוחלט. בום! אז רגע, אבל באמת המטפל הגיע איתי לאיזו נקודה בילדות שהשפיעה על התפיסה שלי… זה לא נכון?! כן כן, זה נכון, זה אפילו מצויין להגיע לשורש של הדברים ולמקומות שעיצבו את התודעה שלנו. השאלה היא מה הלאה, האם התובנות האלו הם כמו פתק של "פטור" מלחיות, או שמא הן שלב בדרך לריפוי. האם התובנה הזאת היא סם הרגעה או לחלופין זריקת מרץ. וזה תלוי בשאלה אם אני מאמין בשינוי, בריפוי, באפשרות שהמציאות אלסטית ולא קשיחה כל כך.

הרש"ר הירש מסביר על המילים "אהיה אשר אהיה" שהמשמעות שלהן שיש חופש פעולה מוחלט. הן לבורא, והן לאדם. ההבנה הזאת היא "אבן היסוד וראש הפינה של כל האמת והטוב", כך הוא כותב.

רבי נחמן אומר שגאולת הנפש מתחילה ברגע שהאדם מתחיל להאמין בנסים, אבל על אמת. כל עוד הוא משועבד מחשבתית לזה שהכל טבע, הוא נשאר תקוע, בהתמכרויות שלו, בהרגלים שלו, בכניעה לדחפים הנמוכים שלו. "ממילא ככה זה" וזהו. ברגע שהוא מפנים שאפשר אחרת, לא יודע איך אבל אפשר, הוא מתפלל באמת, מבקש עזרה באמת, הוא מתחיל להתחייב לריפוי שלו. יש התחדשות באוויר, יש מקום לפליאה, להתפעלות, לתקווה, הרי כל האופציות פתוחות. הוא אומר שזה מצרים, המיצרים שסוגרים עלינו ולוחשים לנו בשקט "מכאן אף אחד לא יצליח לברוח"… ובאמת בשביל לצאת משם היה צריך נס, משהו שהאדם לא יכול לצפות לו אם הוא מכיר רק במציאות הקשיחה.

השבוע יהיה היארצייט של רש"ר הירש, והדבר הכי מרגש ששמעתי עליו סיפר לי ד"ר חגי משגב, שברגעים האחרונים ממש של חייו, כשהוא שוכב על מיטתו, הוא מבקש מסובביו לא לשכוח לפזר אוכל לציפורים שעל אדן החלון…

רגע לפני המוות, במקום להיות עסוק בעצמך, לחשוב על הציפורים שבחלון, כנראה שכך נראה אדם חופשי…

(שמות תשפ"א)