תפילת ערבית – כמו חובה

ראינו ברשימה הקודמת כי שלוש התפילות שביהדות הן שחרית, מנחה ומוסף, שלהן קרבנות מקבילים בבית המקדש – תמיד של שחר ושל בין הערביים, וקרבנות המוסף. לתפילת ערבית, לעומת זאת, אין מקבילה מובהקת, ועל כן מעמדה שונה. נבחן את דברי הרמב"ם בעניינה כדי לעמוד על טיבה (הלכות תפילה א, ו):
"וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה, שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו', כענין שנאמר 'ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי'. ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה."
הרמב"ם אינו משתמש במילה 'כנגד' בהלכה זו, כפי שהתבטא ביחס לקרבנות אחרים. מכאן, שמקורה של תפילת ערבית איננו מקביל לעבודה מקדשית מסוימת. העבודה ששאריות הקרבנות מתעכלים במקדש לאורך הלילה היא רק סימן שיש מקום גם לעבודת א-לוהים בלילה, אך סיבתה של תפילת ערבית היא החשיבות שיש בהתקשרות לא-לוהים גם בשעת הערב, כאמור בפסוק בתהלים. מכאן שתפילת ערבית במקורה אינה חובה כמו שאר התפילות. רק מתוקף המנהג, קיבל עם ישראל אותה עליו כמו תפילת חובה.
מה משמעות הדבר שהיא כמו חובה ולא חובה ממש? הרמב"ם מסביר בהמשך שאחת ההשלכות לכך היא שאין בתפילת ערבית חזרת הש"ץ: "אין תפילת ערבית חובה… ואין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו" (שם ט, ט). לקביעה זו חשיבות גדולה. שכן אם אין חזרה על תפילת ערבית, אזי אין כל כך תפקיד משמעותי לשליח הציבור. אין תפילות שהוא אומר כאן עבור הציבור, וכל תפקידו מסתכם בהיותו 'מוביל תפילה' בלבד. ממילא נראה שאין צריך כל כך להקפיד בדיניו בתפילה זו (ואין הוא צריך, למשל, להתעטף בטלית).
בשל עובדה זו, מי שפספס את המניין הקבוע או שהוא עסוק במצווה אחרת, כמו לימוד תורה או שמחת חתן וכלה (כלומר, אורח בחתונה), הייתי מורה לו להתפלל אותה ביחיד בביתו, ולא יפסיק במצווה שהוא עסוק בה או יחפש בשעות הלילה המאוחרות מניין עבורה. נזכור שעיקרה אינו עבודה אלא הבעת הלב, ועל כן ניתן להקל בממד הטקסי שבה, ולהותירה כעניין אישי שבין האדם לבוראו.
ראה תש"פ