האם על הגר לקבל מצוות באופן מלא?

פולמוס גדול מתנהל בימינו בשאלת קבלת המצוות בגיור (חברי, פרופ' משה הלינגר, מקדיש לכך את רשימותיו בעלון זה). הפולמוס הוא בעיקרו הלכתי אך הוא הוטען במטען פוליטי בעקבות יוזמה שביקש לקדם סגן השר לשירותי דת, מתן כהנא, להענקת סמכות לגייר לרבני ערים. למרות שרבני ערים מוסמכים על ידי הרבנות הראשית לישראל, הרבנים הראשיים חששו מהסתמכות של חלק מהם על דעות מקילות בנושא קבלת המצוות.

אינני מתכוון לצלול כאן לעומקו של הדיון ההלכתי ולדון בגישות השונות שקיימות בעניין אצל הפוסקים האחרונים. עשה זאת כבר בהרחבה ידידי הרב חיים אמסלם בספריו הרבים בנושא. כדרכי, אני מבקש להרחיב את המבט ולעסוק בעניין העקרוני. עד כמה יש להקפיד בנושא קבלת המצוות בתהליך הגיור? האם, כפי שסוברים רבנים חשובים כמו הרב מלמד והרב אמסלם, ניתן להסתפק באורח חיים מסורתי של המתגייר לאחר גיורו?

כפי שכתבתנו ברשימה הקודמת, שאלת הגיור היא מראה לשאלת הזהות היהודית שלנו בעיני עצמנו. לכשנברר את טיבה של זהותנו היהודית וגדריה, נוכל לקבוע גם את דרך ההצטרפות לזהות זו. הרי עניינו של הגיור הוא צירוף האדם הלא-יהודי אל העם היהודי הריאלי והאוטופי. לכן השאלה היא לא רק מה עובר המתגייר בטקס הגיור אלא בעיקר כיצד אנו מעוניינים שיחיה לאחר הגיור.

עד כמה אפוא קיום מצוות הוא מרכיב מרכזי בזהותנו היהודית כיום? כאן, לכאורה התשובה ברורה. ברור ששמירת מצוות היא חלק מרכזי בזהותנו היהודית. המצוות הן ביטוי למורשת היהודית ההיסטורית וגם לייעוד שלנו כעם יהודי. הן מה שמייחד אותנו מבין שאר העמים ושומר עלינו כקולקטיב גם מחוץ למולדת שלנו. אין אפוא פשר לגיור שאיננו מסתמך על קבלת מצוות ונאמנות לעיקרי המסורת היהודית, כמו כשרות, שבת וחגים, ועוד.

אבל באיזו מידה נדקדק עם המתגייר בעניין קיום המצוות? האם נדרוש שידע להקפיד על כלי שני בשבת? המצב כיום הוא שדיינים רבים מצפים להביא את המתגייר לקיום מצוות מקסימלי, עד לפרטי פרטיה של ההלכה. השאיפה היא להביאו לאורח חיים דתי אדוק, כמו-חרדי. אם זו הגדרתנו לזהות יהודית, הרי שבהחלט הגיוני לבקש ולצפות זאת מן המתגייר, גם אם בפועל רוב עם ישראל לא חי כך. כבר הבהרנו שלגיטימי שהדרישות מן המתגייר יהיו חמורות יותר מאורח החיים היהודי שקיים בפועל.

אבל כאן בדיוק הבעיה. כי גם בעולם אוטופי, בלתי אפשרי שכל העם היהודי ישמור על כל ההלכה לפרטי פרטיה. מעולם לא היתה מציאות כזו. ציבור הוא מטבעו מגוון וכולל סוגים שונים של אנשים. תמיד היו בעם ישראל כאלה שהקפידו יותר וכאלה שהקפידו פחות. גם בתקופת המשכן והמקדש היה את שבט לוי, שהתמסר לעבודת הא-לוהים, והיו שבטים אחרים שפחות עסקו בכך. וכך גם חיו יהודים לאורך שנים. תמיד היו עמי ארצות ותלמידי חכמים, חסידים ופשוטי העם. זו לא מציאות שבדיעבד אלא מלכתחילה.

הקיום היהודי שאימצה החברה האורתודוקסית החרדית (פעם האשכנזית, היום לצערנו גם הספרדית) דגלה באופן מוצהר בהתבדלות, בהגבהת חומות הדת, ובאורח חיים כיתתי, השומר על אחידות מוקצנת. קיום זה חורג מהקיום היהודי ההיסטורי ואי אפשר לצפות שהוא יהיה נחלת כלל עם ישראל כיום. במפגש עם העולם המודרני ועם מדינת ישראל, ברור שהקיום היהודי האורתודוקסי לא יכול להישאר כפי שהוא, אלא עליו להפוך לעשיר ומגוון יותר ולקיים רצף הלכתי רחב בתוכו.

אל המציאות הזו עלינו לכוון את המתגיירים. לדרוש מהם לאמץ אורח חיים אורתודוקסי מחמיר, עד לפרטי פרטיה של ההלכה, זו דרישה שאינה ריאלית וגם לא הוגנת. מי שמעוניין בכך, כמובן שרשאי לחיות כך; אבל הציפייה הראשית מהמתגיירים לא אמורה להיות כזו. לכל היותר, ולכל הפחות, יש לצפות מהמתגיירים לקיים אורח חיים מסורתי, שבו הם מקיימים את הבסיס המוצק של ההלכה היהודית, המשותפת לכלל העם. את ההכרעה על מידת ההקפדה של כל פרטי ההלכות יש להותיר בידם לאחר הגיור, כפי שכל אחד מאתנו מחליט כמה להקפיד ולהחמיר בהלכות. אין הדבר נובע מזלזול בחשיבותם של פרטי ההלכות אלא מההכרה שלא כל אחד מאתנו יכול לחיות ברמתם, ויש צורך בהלכת רצף, שתותאם למגוון האנושי שקיים בנו.

(קרח תשפ"ב)