אתיופיה, ביתא ישראל – חלק א

למרות הניתוק
קיומם הפיזי והרוחני של יהודי אתיופיה הוא אחד מפלאי ההשגחה האלוקית על עמו ישראל. אבל יותר מכל, קיומם הוא סמל להישרדות יהודית. עדה זו הייתה בגלות גיאוגרפית, ואיבדה כל קשר עם יהודים ועם ישראל במשך אלפי שנים. עם ישראל לא ידע על קיומה של העדה והעדה חשבה בתמימותה שיהודי חבש הם האחרונים שנותרו לשמור על לפיד היהדות בעולם. עם זאת, אלפי שנות ניתוק לא גרמו לכך שהעדה תעלם מעל מפת ההיסטוריה היהודית.

צילום: הרב אליהו בירינבוים

מוצא העדה
ריבוי המסורות וחוסר ההוכחות הברורות באשר למקורה של עדת "ביתא ישראל" הביאו לריבוי דעות. יש הגורסים שביתא ישראל הם צאצאים לעשרת השבטים האבודים שהוגלו מן הארץ והגיעו לאתיופיה בין המאה העשירית לפני הספירה לבין המאה ה-2 לספירה. דעה זו רואה בהם בעיקר צאצאי שבט דן. אחרים טוענים שהם צאצאי יהודים שהיגרו ממצרים במאה ה-7 לפני הספירה. דעה נוספת רואה בהם צאצאי יהודים שהיגרו מתימן החל מהמאה ה-2 לספירה. יש הרואים בהם צאצאי שבטי אגאו (אתיופים דוברי לשון כושית) שהתגיירו או התייהדו. הדעה הרווחת באתיופיה עצמה היא שיהודים ויהדות הגיעו לאתיופיה כבר בימי שלמה המלך.
האגדה החבשית מספרת על ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה המלך והמרת דתה. מלכת שבא הרתה לשלמה המלך ובנה נולד לאחר שזו חזרה לחבש. בהגיעו לבגרות ביקר הבן מנליק אצל אביו שלמה המלך וכשביקש הבן לשוב לארצו, ציווה שלמה המלך את בניהם של זקני ישראל נציגי השבטים ללוות את מנליק ולייסד בארצו מושבה יהודית.
גם אם דעה זו נעה בין אגדה למציאות, יש בה בסיס להסברת תופעות שונות הקושרות בין היהדות לבין הנצרות הקדומה באתיופיה וכן מנהגים וניבים בשפה עברית המקובלים בפי כל במדינה.

שמות העדה
באתיופיה היהודים נקראו "פלאשים"- זרים או חסרי קרקע, שכן החל מהמאה ה-15 רק מי שהוטבלו לנצרות היו רשאים להוריש קרקעות לבניהם. בני העדה קראו לעצמם "ביתא ישראל" ובכתבי בעלי מסעות ופוסקים הם נקראים יהודי כוש וחבש, וכיום- יהודי אתיופיה.
הפלאשים היו שבט של חוטבי עצים ושואבי מים המשולל זכויות ועוסק בכל מלאכה בזויה לפי מושגיהם של האתיופים. בני העדה עסקו בחקלאות פרימיטיבית מאד ומלאכות כגון נפחות, קדרות, נגרות, טוויה ואריגה. כיוון שלא היו רשאים להיות בעלי אדמות בחבש, עיבדו אדמות של שכנים כאריסים.

מסעות ליהודי אתיופיה
ככל הנראה האזכור ההיסטורי הראשון על היהודים הגרים באתיופיה מופיע בכתביו של אלדד הדני, נוסע יהודי שהגיע למזרח התיכון במאה התשיעית לספירה וכתב על יהודים שגרים "מעבר לנהרי כוש": "ויש לנו קבלה איש מפי איש שאנחנו בני דן היינו בתחילה בארץ ישראל… וכשעמד עליהם ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל ועשה שני עגלי זהב ונקבצו השבטים ואמרו קומו והילחמו עם רחבעם ועם ירושלים… לבסוף ניתנו עצה לילך למצרים… והגענו לארץ כוש ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה ובה שדות וכרמים גנות ופרדסים ולא מנעו לבני דן לשבת עמהם כי בחזקה לקחו את הארץ…"

גדולי ישראל וביתא ישראל
מעמד יהודי אתיופיה איננו דבר חדש על שולחנו של עם ישראל בעת החדשה או במקורותינו. החל מהמאה התשיעית בעלי מסעות ובעלי הלכה, כתבו ופעלו למענם. הדעה המקובלת בעולם היהודי והרבני הייתה שיש להציל את בני העדה משמד פיזי או רוחני ולקרבם לעם ישראל.
רבי עובדיה מברטנורא, כתב באגרת לאביו בשנת 1488 בלשון ודאית וברורה על הימצאותם של יהודים באתיופיה: "…אכן מה שנתברר אצלי וידעתי מאין ספק כי באחת מגבולות ממלכת הפרישטי יואני (חבש) שם בוודאי חונים בני ישראל… והם אומרים שמתייחסים לשבט דן…".

יהודי אתיופיה מופיעים בפסקי הרדב"ז, הרב דוד בן זמרא, מגולי ספרד, רב במצרים ופוסק מפורסם ביהדות המזרח במאה ה-16, שמשמשים כבסיס למעמדם עד היום. אחת מתשובותיו: "אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפשו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל והוי כתינוק שנשבה לבין הגויים".
למרות שרוב הפוסקים מקבלים את קביעתו הנחרצת של הרדב"ז, יש החולקים עליו ובראשם הרב משה פינשטיין, שכתב: "…אודות הפעלאשעס שידוע מה שכתוב בשו"ת רדב"ז שמשמע שמחזיקים כיהודים, אבל לדינא קשה לסמוך על זה שלא ברור אם הרדב"ז ידע היטב המציאות אודותם… ולגבי יהדותם נחשב לנו כספק ויש להצריכם גירות אמיתי קודם שנתירם לבוא בקהל… ויש לידע שאפילו אם לדינא אינם יהודים, מ"מ מאחר שחושבים שהם יהודים ומוסרים נפשם על יהדותם מחויבים להצילם".
(מצורע תשעט)