סיפורם של בני מנשה

ממשלת ישראל החליטה בימים אלה על הבאתם של בני שבט מנשה למדינת ישראל. כמי שהיה קרוב לשבט יקר זה, אנסה לתאר את סיפורם של בני מנשה.

סיפורם של בני מנשה מתחיל בשנת 722 לפנה"ס, 160 שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. ממלכת ישראל נכבשה בידי ממלכת אשור, ועשרת השבטים וביניהם שבט מנשה הוגלו לרחבי האימפריה האשורית לאזור חלח גוזן וחבור  המזוהים באפגניסטן של ימינו. "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן–וְעָרֵי מָדָי. … וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה"  (מלכים ב', פרק י"ז, ו).

בני מנשה נדדו מארץ ישראל בדרך המשי לסין. בעקבות הרדיפות בסין, נמלטו בני מנשה לאזור הררי קשה ב'שולי ההימאליה', שם השתדלו לשמור על יהדותם ותרבותם ביערות של צפון מזרח הודו. אז, עדיין לא היה מדובר על מדינת הודו, אלא על אזורים פראיים, מרוחקים ומבודדים אשר בני מנשה בחרו לגור בהם כדי לשמור על אמונתם ומתוך צפייה שהם ייגאלו וישובו לארץ ישראל.

היציאה לגלות התרחשה כאלף שנים בקירוב לפני חתימת המשנה (המאה השלישית לספה"נ), כך שלמעט התורה שבכתב, כל המסורת ההלכתית נשמרה בעל-פה. בחלוף הדורות ובמצוקות הזמנים נשכחה המסורת שבע"פ כמעט כליל. במאה ה-3, בעקבות רדיפות, אף אבדה התורה שבכתב והכתב עצמו נשכח. מאז נשמרת גחלת הזהות בשרידי מסורת הלכתית, במנהגים, בשירים ובסיפורים העוברים מאב לבנו בשבט עד היום.

לבני מנשה יש מסורת שבטית שהם צאצאי שבט מנשה. גם לתושבים הגרים במדינות מיזורם ומניפור בצפון מזרח הודו יש מסורות המוכרות לכולם שהם צאצאי בני ישראל, למרות שכיום הם בעלי דת אחרת.

אין תיעוד או ספרות כתובה על מסעם של בני מנשה. ראשית- ההיסטוריה הכתובה לא הייתה מנת חלקם של התושבים באזור זה של כדור הארץ ושנית- המסעות והמעברים, הרדיפות והמרת הדת גרמו ללא ספק לאבדות רבות גם בנפש וגם ברכוש. ממקום רחוק ונידח זה של העולם מבינים כוחה של מסורת מהי. שכן כליי תקשורת אינם מצויים כאן לרוב והמסורות המשפחתיות, הן הן בעצם הבסיס להיסטוריה.

במשך דורות בני מנשה נקראו בפי התושבים באזור סין ואחר כך בהודו, "לו שי". בשפת המקום התרגום הוא: עשרת השבטים.

בני מנשה קראו לעצמם לאורך הדורות "בני מנסיא" או מנסה או מנסיא פא (אבא מנשה) בשיבוש קל מבני מנשה. עד היום כאשר בני מנשה עולים לתורה בבתי כנסיות בהודו, הגבאי קורא: יעמוד משה בן מנשה, יעמוד אוריאל בן מנשה, וכד'.

המסורות המרכזיות שהשתמרו, הן לגבי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הבריחה מסין, על ספר קדוש שהיה להם ואבד, ועל הרצון לחזור לציון ולארץ ישראל. מסורות אלו מופיעות גם בשירים העתיקים של השבט.

מנהג קדום ונפוץ בקרב תושבי צפון מזרח הודו וצאצאי שבט מנשה הוא שבשעת רעידת אדמה או ברקים חזקים, אחד מבני הבית יוצא החוצה פונה לשמים ואומר: "ה' תזכור שיש כאן בנים שלך, בני מנסיא ותשמור על המקום הזה". ואכן, באחד מלילות המונסונים אשר היו בהודו באחד מביקוריי, הייתי עד לאנשים היוצאים מבתיהם ותוך כדי הרמת ידיים ועיניים לשמים אומרים את המילים האלו העוברות במסורות מדור לדור.

בני מנשה חיים כיום בהודו מרוכזים בשתי מדינות, מיזורם ומניפור, קרוב לגבול של מיאנמאר (בורמה לשעבר) ובנגלדש. הודו, מחולקת ל-27 מדינות שונות STATES, ובני מנשה מרוכזים רק בשתיים מתוכן ואינם מפוזרים על פני כל מדינת הודו. ריכוז בני מנשה בשתי מדינות שכנות בצפון מזרח המדינה ובגבול עם סין ובורמה מלמד גם הוא על מקור בני מנשה ועל כך שהקפידו לשמור על מגורים ביחד לצורך שמירת המסורת היהודית והשבטית.

תושבי האזור הזה, המונים כמיליון וחצי איש, הם צאצאים ביולוגים של שבט מנשה, אולם כיום יש שם רק כ-8.000 איש, מנער ועד זקן, החיים כיהודים ומבקשים לקיים את חזונם לשוב לארץ אבותם. במדינת ישראל חיים כ-4.500 מבני מנשה אשר החלו לעלות לפני כ-25 שנה ועברו גיור בארץ.

חלק מבני מנשה גרים בערים (אינפל, וצ'וצנפור במניפור ואייזול במיזורם וחלקם בכפרים קנגפופי, מורה, פאילן, קולוסיב, ואירנטה, סיאלאוק, קולקול) אולם רובם ככולם קשורים כיום לקהילות ובתי כנסת. התנאי להיות חבר בקהילה יהודית של בני מנשה, הוא עזיבת הנצרות באופן מוחלט, קבלת האמונה בה' אחד ותחילה של תהליך שמירת מצוות. כל הגברים של בני מנשה הקשורים לקהילות נימולו למרות שאין דרכם של בני האזור להימול.

הקהילות של בני מנשה בנויות סביב בית הכנסת. בית הכנסת מהווה את ליבה של קהילת בני מנשה בכל אתר ואתר. קיימים למעלה מ-40 בתי כנסת במקומות יישובם של בני העדה. בתי הכנסת בנויים בדרך כלל באופן צנוע, מאבן, מעץ, מעצי במבוק, מחמר, כל קהילה לפי יכולתה, אולם בהדרם הפנימי ובהשתתפותם של האנשים בתפילות, כולם מצביעים על החשיבות שבני מנשה מקנים לבית כנסת כחלק מחייהם הדתיים. כיום בתי הכנסת פעילים בשבתות וחגים, לרוב אין תפילות בימי השבוע, שכן יום העבודה מתחיל מוקדם בקרב החקלאים. בשבתות ניתן לשמוע תפילה רהוטה, מלאה, בשפה העברית עם המנגינות המוכרות לכל מתפלל בארץ ובעולם. התפילה מתקיימת בקול, עם שירים רבים, בשקט ובהתרגשות רבה.

(בהעלותך תשפ"א)