גלות ישראל בארץ הקודש – בין החרדיות לציונות הדתית 

 

האתגר הציוני דתי הוא להפוך את זהותה היהודית של המדינה לחזון כללי, עבור כלל אזרחיה, ולשלב גם את הזהות הדמוקרטית

איננו מבקשים רק שמדינת ישראל תתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית למרות ההלכה. השקפה ציונית-דתית מבקשת שהיא תהיה יהודית ודמוקרטית בזכות ההלכה. השקפה זו מאמינה שיהדות ומדינה דמוקרטית אינם מושגים הסותרים האחד את השני אלא משלימים. מדינה יותר יהודית תהיה יותר דמוקרטית, ומדינה יותר דמוקרטית תהיה יותר יהודית.

הבעיה היא שכיום, הממסד הרבני/דתי במדינת ישראל נשלט על ידי אנשים ומפלגות שלא רואים זאת כך. לשיטתם, מדינת ישראל היא איום על ההלכה. משום כך, יש כל הזמן להיאבק כדי לגונן על היהדות מפני השלטון שרוצה לפגוע בה. המקסימום שניתן לעשות הוא לרקום הסכמים ולהשתמש בכוח הפוליטי כדי להשיג הישגים כלכליים בעיקרם ל"עולם התורה". שעולם זה ימשיך להתקיים ולשרוד גם במדינת ישראל, למרות מדינת ישראל.

זו ההבחנה הגדולה ביותר בין המגזר החרדי ובין העולם הציוני הדתי. את המגזר החרדי קשה להכליל. יש בתוכו כה הרבה זרמים ודעות, שיהיה זה עוול להתייחס אליו כגוף אחד מונוליתי. כמעט בכל נושא שנעלה נמצא בו גישות והשקפות שונות ואפילו מנוגדות. ואף על פי כן, יש לעולם החרדי מכנה משותף מרכזי אשר מכתיב את ההתנהלות שלו בתחומים רבים, והוא התפיסה שהגם שאנו חיים במדינה עצמאית וריבונית בארץ ישראל, מבחינה תודעתית עם ישראל נמצא עדיין בגלות. "גלות ישראל בארץ הקודש", כך תפיסה זו מכונה. היטיב להבהיר אותה אביעזר רביצקי (הקץ המגולה ומדינת היהודים, עמ' 202-203):

"דומה שלפחות מבחינה אחת, כל הקבוצות החרדיות דרות יחדיו בכפיפה אחת. אחדד את הדברים: מיהו יהודי חרדי? כל הרואה את החיים במדינה יהודית בארץ ישראל בזמן הזה בבחינת גלות: "גלות ישראל בארץ הקודש". בקצה האחד של המחנה, הקצה האנטי-ציוני הרדיקלי, יגרסו: גלות בגלל קיומה של מדינת ישראל… בקצה האחר, הבלתי ציוני המסתגל, יגרסו: גלות למרות קיומה של מדינת ישראל… תפישה דתית זו כופרת באפשרות של מצב ביניים היסטורי, שאיננו גלות ואיננו משיח… מנקודת ראותה, כל הוויה היסטורית שאינה הוויה משיחית שלמה, הריהי מעצם הגדרתה גלות שלמה".

תפיסת "גלות ישראל בארץ הקודש" מתייחסת דה-פקטו לשלטון היהודי בארץ באותו האופן שבו התייחסו יהודים לאורך הגלות לשלטון הזר המקומי. לכל היותר, הקהילה היהודית חולקת עם השלטון שותפות גורל. המציאות ההיסטורית גרמה להם לחיות יחד על אותה חלקת אדמה. משום כך יש לפעול כלל שניתן על מנת לשרוד את מציאות הזו ולמקסם את הרווחים שניתן להפיק משותפות זו. אבל אין כאן ברית ייעוד. אין כאן שותפות מלאה, שמטרתה להביא את הטוב למדינה ואזרחיה. ברית הייעוד תופיע רק כאשר השלטון יהיה יהודי-דתי באופן מלא. מדינת ישראל תהיה אז אך ורק מדינה יהודית, ומנהיגה יהיה המלך המשיח.

את הגישה החרדית הזאת מבטא הסכם הסטטוס-קוו. כאמור ברשימה הקודמת, הסטטוס קוו הוא ההסדר שמאפשר לקהילה הדתית להתקיים למרות המדינה. כל מי שדבק כיום במלחמה על שימורו ומתנגד לערוך בו כל שינוי, למעשה מביע בכך את אותה עמדה שאיננה מכירה במדינה כמקום אשר מממש את ייעודיה של היהדות אלא רואה בה מציאות של גלות.

על כן עמדתה של הציונות הדתית כלפי הסטטוס קוו צריכה להיות כאל הסדר זמני אשר היה אולי טוב בשעתו, לימים הסוערים של הקמת המדינה, אך הוא איננו יכול לשרת עוד אותנו כיום, שבעים ושלוש שנים לאחר תקומתה. האתגר הציוני דתי צריך לראות כיצד הוא הופך את זהותה היהודית של המדינה לחזון כללי, עבור כלל אזרחיה, וכיצד הזהות הדמוקרטית שלה משתלבת עם זהותה היהודית. זהו פרויקט ברית הייעוד שעלינו להתגייס אליו כיום, ובו אמורים לקחת חלק כל החפצים בזהות יהודית ודמוקרטית של המדינה. אני מאמין שרובו המוחלט של עם ישראל כיום ראוי להיכלל בפרוייקט הזה.

(מטות מסעי תשפ"א)