הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')דומה שמעולם לא עמדנו בפני פרדוקס גדול כל כך בחיינו הדתיים: אנו עומדים לחגוג את חג החרות, כאשר אנו משוללי חרות, כפי שלא היינו מעולם. אמנם, החרות האישית שלנו, לכאורה, איננה רלוונטית, שכן אנו חוגגים בפסח את החירות הדתית-לאומית שהושגה ביציאת מצרים. אולם יציאת מצרים אמורה להעניק השראה גם לחירות האישית, ולהשפיע גם על הקיום של האדם כאינדיבידואל. אנו אומרים בהגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא", ושואפים להתחבר למושג החרות ממקום משמעותי עבורנו, והמקום הזה כעת הוא אנטי תזה לחרות. צו בריאות הציבור כלא אותנו בבתים, אין יוצא ואין בא, איננו יכולים ללכת לעבודה או לבקר הורים, לבצע קניות או לעסוק בתחביבים, ומתוך כך אנו עומדים לחגוג עוד מעט קט את היותנו בני חורין. האם סתירה זו ניתנת ליישוב?
התשובה בהחלט חיובית, משום שהחרות האישית אינה טריטוריאלית אלא תודעתית. עבדות וחרות אינן נמדדות לפי השאלה מה האדם עושה, אלא לפי השאלה למה הוא עושה את מה שהוא עושה. אם אדם אינו יוצא מביתו בימי הקורונה הללו, בגלל שהוא חושש מהמשטרה, הוא באמת לא בן-חורין, שכן הימנעותו מלצאת נובעת מכפיה חיצונית. אולם אם הוא עושה זאת מתוך שכנוע פנימי שזה הדבר הנכון בימים אלה, הוא בן-חורין לחלוטין, שכן הוא פועל מתוך רצון אישי לחלוטין.
רעיון זה משתקף יפה בסיפור הקלסי על רבי לוי יצחק מברדיטשב שפעם בערב פסח יצא לשוק ושאל סוחרים גויים: האם יש להם סחורה שהם הביאו מארצות אחרות ולא שילמו עבורה את המכס. "בוודאי אמרו, ועוד איך?!" לאחר מכן פנה לכמה יהודים ושאל אותם: "האם יש להם חמץ בבית?" "חס וחלילה, ענו היהודים, "אף לא פירור". פנה רבי לוי יצחק לה' ואמר: "רבש"ע ראה כמה צדיקים בני עמך. מלך רוסיה למרות כל שוטריו ובתי הכלא הנוראים שלו לא מצליח למנוע הברחות, ואילו בני ישראל, כיוון שכתבת בתורתך "לא יראה לך חמץ", בלי משטרה ובלי בית סוהר, עושים כל שביכולתם כדי שלא יישאר אפילו פירור אחד. ראה כמה מחבבים הם את המצוות".
משמעות ההיבט התודעתי של החרות הוא שעיקרה טמון בחרות הרוח, ולא בחופש התנועה או הפעולה. הראי"ה קוק עמד על כך כשכתב: "אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו היא מלאה חירות, ולהיפך: בן חורין שרוחו היא רוח של עבד. החירות הציביונית היא… להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו" (היסוד, ניסן תרצ"ה, גיליון קכו-קכז).
ברוח זו התבטא נתן שרנסקי, שמצוטט כפי שפנה אל השופט שגזר עליו עונש מאסר בסיביר ואמר: "אתה השופט חושב שהנך חופשי, כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך, ואילו אני אהיה משועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך, שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמתי, כיוון שרוחי תישאר חופשית, ואדע שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי".
ליל הסדר הקרוב, שהנו גם ליל סגר, בו יושבים בדד בחיק המשפחה הגרעינית, ולא מתפזרים לחוויה משפחתית או חברתית, מהווה הזדמנות לבחון עם עצמנו ועם הקרובים לנו ביותר באיזו מידה אנחנו בני חורין ברוחנו, עד כמה אנו מצליחים להשתמש בבחירה החופשית שלנו, כדי שבשנות בגרותנו נמשיך להתפתח באישיותנו, להשתפר במעשינו ולהתקדם בעולמינו הרוחני.
השם "מצרים" רומז, כידוע, למילה: "מיצרים", ובליל הסדר ראוי לכל אדם לתת את הדעת על היציאה מן המיצרים השונים שמגבילים אותו באופן אישי. לבחון הרגלים שהתקבעו במשך שנים, תגובות אוטומטיות או מעשים ממכרים, ולבדוק האם אנו לגמרי בני חורין. הסדר האינטימי עשוי להיות גורם מזמן לדיון במיצרים שתוחמים אותנו, ולהוות קרש קפיצה לגיבוש אסטרטגיה מתאימה כדי להיחלץ מהם.
בתשובתנו לבן הרשע נאמר כולנו את הפסוק: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". ליל הסדר השנה הוא הזדמנות מאתגרת עבור כולנו לברר מה עשה ה' לי. מה משמעות יציאת מצרים בשבילנו, ומה עלינו לעשות עוד לשם מימושה בחיינו. יציאת מצרים היא סיפור של משבר קיומי, שהפך למשבר לידה לעם ישראל. גם ליל הסדר דהשתא צריך להפוך בחיינו מלילה שעננת המשבר הקיומי מרחפת עליו, לאירוע רוחני מכונן של לידה והתחדשות.
(צו תשפ)
